בש"פ 10706/06מדינת ישראל נ. יורי טומבק

בפניי בקשה להארכת מעצר שנייה מעבר לתשעה חודשים. למשיב מיוחסת עבירת רצח. על פי הנטען בכתב האישום, רצח המשיב את אשתו בתאריך 12.12.2005 לאחר שהמנוחה הודיעה לו כי בכוונתה לעזוב את הבית, לקחת עמה את הילדים ולטעון לבעלות על בית המשפחה. המשיב נעצר בהחלטה מנומקת של בית המשפט קמא (כב' הנשיאה מ' ארד), אשר בחנה את התשתית הראייתית וקבעה גם כי קיימת מסוכנות הנלמדת מעצם המעשה שבוצע. שמיעת התיק התקדמה ככל הנראה בקצב משביע רצון. בשלב זה קבוע התיק לשמיעת סיכומים בתאריך 24.1.2007. הסנגור מפנה לכך שיכול ויהיה עיכוב מסוים בשמיעת הסיכומים של הצורך בהמצאת חוות דעת פסיכיאטרית מטעם התביעה ושמא יקום גם הצורך לחקור את הפסיכיאטר שנתן את חוות הדעת. גם אם כך יתרחש, הצפי הוא שהדיון בתיק זה יסתיים בתקופה קצרה יחסית שהרי הראיות כבר נשמעו ולמעט נושא חוות הדעת התיק בשל למתן פסק דין. בנסיבות אלו, כאשר הדגש הוא על אופייה של העבירה שמדובר בה, נראה לי כי אין מנוס מהיענות לבקשת התביעה להאריך את המעצר. אינני מקבלת את הטענה כי מדובר במסוכנות נקודתית כפי שטען הסנגור. כבר בהחלטה המקורית למעצר עד תום ההליכים התייחסה כב' הנשיאה ארד לטענה זו וציטטה את בש"פ 2646/97 סהראב עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523 (1997), שם נקבע כי מי שפגע לכאורה בערך הנעלה מכל הערכים איננו ראוי לאמון אותו נותנת החברה באדם המשוחרר בערובה.

לפיכך כאמור אני נענית לבקשה, משום שנראה לי כי ניתן יהיה לסיים את הדיון בתקופה קצרה מתשעים יום אני מאריכה את המעצר בשישים יום נוספים שתחילתם ב- 28.12.2006.