בש"פ 10716/03 מדינת ישראל נ. ניזאר מזערו

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים בחודש מרץ 2003, יוחסו למשיב שורה ארוכה של עבירות אלימות, חלקן קשות ביותר, וביניהן: שלושה ניסיונות לרצח, שמונה עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עשר עבירות של נשיאת נשק שלא כדין והחזקתו, שתי עבירות של הצתה, ופציעה ותקיפה בנסיבות מחמירות. נטען, כי את המעשים הללו כיוון העורר כלפי בני משפחתו, ומשבא עניינו בפני בית המשפט המחוזי, נקבע כי בידי המבקשת ראיות להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. לאור מסקנה זו, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים, לאחר שהשתכנע כי מדובר באדם מסוכן "שאינו נרתע מלבצע את זממו מבלי לקחת בחשבון את התוצאות הרות האסון העלולות להיווצר ממעשיו" (בלשונה של הערכאה הראשונה).

מאז הוגש כתב האישום חלפו תשעה חודשים, ועד כה לא הסתיים משפטו של המשיב, ומכאן עתירת המדינה להארכת מעצרו מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. בא-כוח המשיב, עו"ד גאנם, מתנגד להארכת המעצר, ואינני יכול לומר שהתנגדותו משוללת יסוד. כבר נקבע לא אחת, כי אסור לו לשימוש בסעיף 62 לחוק להפוך לעניין שבשגרה, ויש לעשות הכול כדי לעמוד בפרק הזמן שקצב המחוקק בסעיף 61 לחוק לסיום ההליכים בעניינו של נאשם הנתון במעצר. עם זאת, נהיר לי כי העיכוב בהליכים בעניינו של המשיב לא היה נגרם לולא העומס הרב עמו נאלצים שופטי הערכאות הדיוניות להתמודד כמעשה של יום יום. אולם אותו עומס הוא בבחינת "קושי מערכתי" שלא המשיב גרמו, ועל כן את תוצאתו הקשה (המשך המעצר) אסור להניח לפתחו של המשיב.

לנוכח האמור, ובנסיבות קלות יותר, הייתי נוטה להורות על שחרורו של המשיב כבר עתה. אולם אינני פטור מלתת את דעתי גם לעבירות הקשות המיוחסות לו, ובעיקר לסכנה הממשית הנשקפת ממנו לציבור בכלל, ולמתלוננים בפרט. סכנה זו היא שהכריעה אצלי את הכף לחובת המשיב, הואיל ואם תוכחנה העובדות אשר יוחסו לו, תתחייב המסקנה כי אם תינתן למשיב הזדמנות לשוב ולהלך חופשי, הוא עלול לפגוע ברבים, ואף לגרום לאובדן חיי אדם.

לפיכך, החלטתי לקבל את בקשת המדינה, ואני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 13.12.03 או עד למתן פסק הדין בת.פ.ח. 614/03 של בית המשפט המחוזי בירושלים, הכול לפי המוקדם.