בש"פ 10734/04 משה אוחנה נ. מדינת ישראל

1.העורר הובא לדין ביחד עם אחרים, וביניהם אחיו, רפי אוחנה, באשמת ביצוען של מספר עבירות. במרכזו של כתב האישום עומדת הטענה, כי בעקבות רציחתו של חנניה אוחנה, אחיהם של העורר ורפי, החליטו השניים לגרום למותם של כל אלה שגרמו למעשה, וגם אלה שהביעו סיפוק ממותו. על פי הנטען, צירפו שני האחים לקשר גם את ירון סנקר (להלן: "סנקר"), אשר הכיר את חנניה אוחנה במהלך שהייתם המשותפת בכלא.

בחודש נובמבר 2002 יצא סנקר מהכלא לחופשה ממנה הוא לא שב. במהלך בריחתו הוא חשש לעורו, ולא רק מאנשי החוק, אלא גם מאחרים שהיו מעורבים ברצח של אחיו, ארמנד סנקר, בשנת 1999. לגרסת המשיבה, פנה סנקר באותם ימים לעורר ולאחיו וביקש שיפרסו עליו את חסותם, ובתמורה הביע נכונותו להשתתף בפעילותם העבריינית של השניים.

כתב האישום כולל חמישה אירועים, ומתוכם יוחסו לעורר שניים. באחד, (האישום השני) נטען, כי העורר ואחיו קשרו עם סנקר לגרום למותו של שלום דומרני, ולקשר זה הצטרף בהמשך אחד - שלום שטרית. החבורה יצאה לבצע את זממה ביום 2.6.03, אולם בשלב מסוים השתבש התכנון, ובמקום לירות לעבר מי שהיה אמור להיות יעדם, הוא ירה לעברו של אדם אחר – שי בן-אמו, וגרם לפציעתו.

האישום הנוסף אשר יוחס לעורר הוא האישום החמישי שבכתב האישום. הפעם נטען, כי החבורה החליטה לגרום למותו של אחד – חיים שאבי. ביום 1.10.03 הגיע סנקר עם אחרים למספרה שם שהה שאבי, ומאקדח שהחזיק בידו הוא ירה לעבר קורבנו כדור אחד. משהחל שאבי להימלט, ירה סנקר לעברו כדורים נוספים, ובשלב זה הבחין סנקר באדם נוסף, תומר שבת, שלרוע מזלו לבש חולצה אפורה כמו זו שלבש שאבי. כדי למנוע כשלון נוסף החליט סנקר לפגוע גם בתומר, והוא ירה לעברו מספר כדורים. כתוצאה מהירי נגרם מותם של שני הקורבנות, ובהמשך נמלט סנקר עם מי שהסיעו מן הזירה, ואחר כך הם השמידו כל ראייה אשר סברו כי היא עלולה להפלילם.

בגין שני האישומים יוחסו לעורר עבירות: קשירת קשר לבצע פשע (2 עבירות), רצח, ניסיון לרצח, הריגה, ופציעה בנסיבות מחמירות.

2.בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום י"א בתשרי תשס"ה (27.9.2004) נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה זו, לאחר שמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה, ראיות הנסמכות בראש ובראשונה על עדותו של סנקר. בית המשפט היה ער לכך שבין המשיבה לסנקר לא נערך הסכם לפיו ישמש האחרון כעד-מדינה, אולם מנגד ניצבה העובדה שסנקר חתר לקבל מעמד זה ואפשר שאף פיתח ציפיות לכך, ועל כן, בחן בית המשפט את מערך ראיותיה של המשיבה בהנחה שלעדותו של סנקר יידרש סיוע, ולא יהיה די ב"דבר לחיזוק". בית משפט קמא מצא כי ראיות המשיבה עונות גם על דרישה זו, ומכאן מסקנתו כי נגד העורר קמה עילת מעצר מחמת סכנתו הגלויה לציבור. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מי שלכאורה חטא בעבירות מסוג זה, ראוי להוסיף ולהחזיקו במעצר ממש ולא בחלופה אחרת, באשר זו הדרך היחידה להבטיח כי לא יוסיף לסכן את שלום הציבור במהלך משפטו.

3.בערר שבפני מלינים באי-כוח העורר על מעצר שולחם. להשקפתם, אין בראיות, ובכללן אמרותיו של סנקר, כדי להצביע על העורר כמי שנטל חלק בתכנון העבירות, והרי הכול מסכימים כי הוא לא נטל חלק בביצוען. כן נטען, כי אף אם תתקבל עדותו של סנקר כאמינה, אין בידי המשיבה להצביע על ראיות סיוע עצמאיות, והכוונה לראיות המסבכות את העורר בעבירות המיוחסות לו, והמתייחסות לנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים. בנסיבות אלו סבורים באי-כוח העורר, כי אין בראיות המשיבה כדי לענות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ועל כן ראוי היה להורות על שחררו. לחלופין, נטען, כי גם אם ייקבע כי בידי המשיבה ראיות להוכחתו של כתב האישום, נכון היה לבחון את האפשרות להשתמש בחלופת מעצר, במיוחד לנוכח החודשים הרבים אם לא השנים אשר יידרשו לשמיעתו של תיק זה.

4.באשר למעמדו של סנקר כעד – סנקר היה שותף פעיל ומרכזי בביצוען של העבירות. הוא נעצר בחודש דצמבר 2003 שעה שניסה לצאת מישראל, ובעקבות כך נכלא כדי שישלים את תקופת המאסר שהושתה עליו. בהמשך, הותקנו האזנות לשיחות טלפון שקיים סנקר מתוך הכלא, ולתאו הוכנסו מדובבים בפניהם החל למסור פרטים על הרצח-הכפול נושא האישום החמישי. משנחשפה בפני סנקר פעולתם של המדובבים, הוא החל חושף בפני חוקריו פרטים שונים על המעשים בהם היה מעורב, אף שהיה ברור לו כי טרם הוחלט להעניק לו מעמד של עד-מדינה חרף בקשתו לקבלת מעמד כזה. עם זאת, ולנוכח העובדה כי מתוך שיחות שקיימו עמו החוקרים, עשוי היה סנקר להבין כי נשקלת בכובד ראש האפשרות להעניק לו מעמד של עד מדינה, צריך היה להניח כי אפשרות זו היתה עלולה להניעו למסור לחוקריו גרסה שתנעם לאוזניהם, גם אם היא אינה משקפת אמת-עובדתית. לאור זאת, טוב עשה בית המשפט המחוזי כאשר בחר לבחון אם בראיות המשיבה קיים סיוע לגרסתו של סנקר, וסבורני כי תשובתו החיובית בעניין זה עומדת במבחן הביקורת. למסקנה זו הגעתי לאחר בחינתן של ראיות המשיבה, מהן עולה כי לגרסתו של סנקר בדבר מעורבותו-שלו במעשי העבירה שיוחסו לו, נמצאו ראיות למכביר. השאלה הנוספת היא אפוא, אם בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו של העורר בתכנונם והזמנתם של אותם מעשים, ועל כך נכון להשיב בחיוב.

מתוך עדותם של אחדים מאלה אשר נכחו במפגשי התדרוך שנערכו לסנקר עולה, כי העורר השתתף במפגש אשר התקיים בתחנת הדלק בין סנקר לרפי אוחנה, כפי שנכח גם במפגש שהתקיים בפארק בכפר-סבא, במהלכו הונחה סנקר להמית את חיים שאבי. יתרה מכך, העורר נלווה לסנקר לביצוע מטווח, ואתה תוהה לפשר נוכחותו באירוע זה, ובמיוחד לנוכח אישיותו החריגה של סנקר והעובדה שאותה עת הוא הסתתר מאחורי זהות שאולה. ואם באלה לא די, מתברר כי סנקר קיים שיחות טלפון, שכאמור, הוקלטו בסתר, ומתוכן עולה טרונייתו כלפי העורר ואחיו על שזנחו אותו במקום לדאוג לצרכיו בכלא.

לכל אלה אפשר שיש באמתחתו של העורר הסבר תמים שאינו כרוך בעבירה, אולם עובדה היא כי במהלך החקירה הוא בחר למלא פיו מים, וזו התנהגות מעוררת תהיות ביחס למניעיו של מי שטוען לחפותו.

5.העולה מהאמור הוא, כי יש בראיות המשיבה את אותו פוטנציאל להוכיח את הנטען בכתב האישום ביחס לחלקו של העורר בעבירות אשר יוחסו לו, ובראש וראשונה את הטענה כי סנקר ואחרים פעלו בשליחותם של העורר ואחיו. במצב זה קמה נגד העורר חזקה סטטוטורית בדבר מסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). אכן, בית המשפט מצווה, גם בעבירות חמורות, לבחון אם קיימת דרך חלופית אשר עשויה לענות על מטרות המעצר, אולם חוששני כי בעניינו של העורר בדיקה זו מיותרת, באשר הסכנה הנשקפת ממנו אם יינתן לו להתהלך חופשי היא כה מופלגת ומוחשית, עד שאין מנוס מהמסקנה כי לא קיימת דרך אחרת למנוע אותה זולת במעצר-ממש.

הערר נדחה.