בש"פ 10737/03 מוטי אמיר נ. מדינת ישראל

בעקבות הגשתו של כתב אישום המייחס לעורר עבירות בנשק, הוא נעצר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב עד תום ההליכים. בכתב האישום נטען, כי בשעת חצות לערך של יום 24.9.03, נסע העורר עם אחר, גדי אבוטבול, ברכבו של האחרון, לעיר רחובות, ושם קיבלו לידיהם מאדם שהמתין להם שקית ובה שלוש לבנות חבלה, במשקל של כ-250 גרם כל אחת. את לבנות החבלה הוביל העורר לראשון-לציון למקום עסקו של אבוטבול, ובשלב זה של האירועים נהג העורר את הרכב לבדו. לאחר מכן, ובסביבות השעה 01:00, נסעו העורר וגדי למקום מסתור, שם הטמינו את לבנות החבלה. שלב זה של האירועים צולם, והקלטת עתידה לשמש ראיה מטעם המשיבה.

מפיו של בא כוח העורר למדתי, כי גרסת שולחו היא שבאתו לילה הגיע לאבוטבול למטרה אחת – לשאול את מכוניתו של זה כדי לנסוע עמה ביחד עם משפחתו לאילת. אך בטרם עשה זאת, ביקשו אבוטבול להסיעו לרחובות, ושם נמסרה אותה שקית שהעורר לא ידע כלל את תוכנה.

גרסה זו, שהמקום להכריע בה יהיה בבית המשפט המחוזי בעת שהתיק יישמע לגופו, מעוררת תמיהות וקשיים. שהרי נסיבות האירוע צריכות היו לעורר את חשדו של העורר, ובמיוחד אותה עובדה שאינה שנויה במחלוקת, שבמהלך הנסיעה לרחובות התרחש אירוע לא-שגרתי, כאשר אבוטבול ירה מאקדח שהיה ברשותו מספר יריות באוויר. ואם לחלק זה של הפרשה ניתן היה לאלתר הסבר תמים, כיצד ניתן ליישב את העובדה שהעורר נראה עם אבוטבול כשהם מטמינים את אותה שקית בשעת לילה מאוחרת ובמקום נטוש.

נראה כי כל התהיות הללו הטרידו גם את בית המשפט המחוזי, ומשהעורר לא ניסה ליישבן במהלך חקירתו, לא היה מנוס מלקבוע כי בידי המשיבה מצויות ראיות שיש בהן כדי לבסס את הנטען על ידה בכתב האישום.

אינני סבור כי מסקנה זו שגויה, ומכאן התוצאה הנוספת המתבקשת, היינו, שהמעשים בהם היה מעורב העורר, יש בהם כדי להצביע על סכנה מוחשית הנשקפת ממנו לציבור. החזקתו של נשק בכלל, וחומרי נפץ בפרט, על יד מי שאינו מורשה לכך, יוצרת הנחה כי אלה נועדו למטרה פלילית בה כרוכה סכנה, ונדמה כי אין כמו האירועים של ימינו אלה כדי ללמד עד כמה מוחשית היא סכנה זו.

לפיכך, ההחלטה לעצור את העורר היתה במקומה, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.