בש"פ 1074/09 ואיל אמין נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) מיום 29.1.2009, בה נדחה עררו של העורר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' בר-עם) מיום 27.1.2009, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום (פ 1001/09), המייחס לו עבירה של ניסיון התפרצות למקום מגורים, לפי סעיפים 406(ב) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי המתואר בכתב האישום, בין הימים 29.9.2008 ו-4.10.2008 ניסה העורר להתפרץ לדירת מגורים בשעה שדרי הבית שהו בחו"ל, ללא הצלחה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 5001/09).

בהחלטתו מיום 16.4.2008 קיבל בית משפט השלום (כבוד השופט מ' בר-עם) את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בהחלטתו התייחס בית המשפט לתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של העורר, בו נקבע כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגותו, וכי אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו. עוד קבע כי בשים לב לעברו הפלילי המכביד של העורר, אין מקום לשחררו לחלופה, חרף העובדה שהעבירה שהוא מואשם בה נמצאת במדרג התחתון של עבירות הרכוש.

על החלטתו של בית משפט השלום ערער העורר לבית המשפט המחוזי בירושלים (ב"ש 8141/09).

ביום 29.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) את הערר, בקבעו כי אמנם העבירה המיוחסת לעורר אינה מקימה, כשלעצמה, עילת מעצר, ואולם בהצטבר לעברו הפלילי העשיר, קמה עילה למעצרו מחמת מסוכנותו לביטחון הציבור.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא כוח העורר, בבקשה להארכת מעצר נפלה טעות בידי המשיבה, בטענה כי העורר שוחרר ממאסר חודשים ספורים לפני ביצוע העבירה שיוחסה לו בתיק דנן, וכי בעת ביצוע העבירות היה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר מותנה, בעוד שלמעשה העורר שוחרר כבר ביום 11.9.2005 ממאסרו, ולא קיים לחובתו כל מאסר מותנה. לטענת בא כוח העורר, טעות זו, שמצאה את ביטוייה אף בתסקיר שירות המבחן, גרמה להטייתו של התסקיר כנגד העורר. עוד טוען בא כוח העורר, כי חומרתה הפחותה של העבירה המיוחסת לעורר, והעובדה כי בתקופה האחרונה שמר על אורח חיים נורמטיבי, יש בהם כדי להטות את הכף לטובתו.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה, כי העובדה שנפלה טעות בבקשה להארכת מעצר עמדה בפני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, אשר לקחו עובדה זו בחשבון, וחרף זאת הורו על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. לטענתה, בנוסף לעבירה בה הוא מואשם בתיק דנן נפתחו כנגד העורר מאז שחרורו מהמאסר שני תיקים נוספים במשטרה בחשד לביצוע עבירות סמים, הממתינים לבירור דין. בנסיבות אלו, ולנוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל עבירות של שוד מזוין, תקיפה ועבירות סמים, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה

כי דין הערר להתקבל.

מבלי לקבוע מסמרות בעניין, הרי שהעבירה בה הואשם העורר בתיק הנוכחי נמצאת סמוך לרף הנמוך של עבירות הרכוש, וחרף עברו הפלילי המכביד – אשר אף ממנו לא ניתן להתעלם, לא ניתן לומר כי מדובר במקרה שאין בו כל אפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר מתאימה. מנגד, הטעות שנפלה בדבר מועד שחרורו של העורר ממאסרו והטעות בדבר המאסר המותנה הינן טעויות היורדות לשורש האפשרות להעריך כהלכה את מסוכנותו לציבור, במידה שיש בהן כדי לגרוע מהמשקל שניתן להעניק לתסקיר שירות המבחן. מכאן שללא קבלת תסקיר מעודכן, לא ניתן להעריך כראוי את האפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר.

לנוכח זאת, הריני מורה על השבת עניינו של העורר לבית משפט השלום, לשם עריכתו של תסקיר מעודכן בעניינו, ולשם בחינה נוספת של האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר אשר תוצע על ידו, כל זאת לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת בעניינו בבית משפט השלום.