פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
10751/06
בפני:
כבוד השופט ד' חשין
העורר:
סרגיי פרנצ'ב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת
בית משפט
השלום באשדוד מיום 25.12.2006 שניתנה בתיק ב"ש 22265/06 על ידי כבוד השופט
א' ואגו
בשם העורר:
עו"ד אלכסנדר
שקלובסקי
בשם המשיבה:
עו"ד דותן רוסו
תאריך הישיבה:
י"ב בטבת, תשס"ז
(2.1.2007).
החלטה
זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו) מיום 25.12.2006 בב"ש 22265/06, בה נדחה ערר על החלטת בית משפט
השלום באשדוד שהורה על מעצר ביניים של העורר עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינו.
1.
העורר עומד לדין בעבירות של גניבה והפרת הוראה חוקית. על פי עובדות כתב האישום, ביום 16.12.2006, בסמוך לשעה 1:30 בלילה, נכנס העורר לבית אימו (להלן: המתלוננת ) בקרית גת וגנב מארנקו של בן זוגה כ- 1,500 ש"ח. שוטרים שהגיעו למקום ערכו חיפוש על גופו ומצאו בתחתוניו סכום של 600 ש"ח. במעשיו אלה, כך נטען, הפר העורר צו הגנה שבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת (כבוד השופט פולוק) הוציא ביום 29.10.2006, לבקשת המתלוננת, והוארך ביום 28.11.2006 למשך 90 ימים מיום הוצאתו. הצו אסר על העורר ליצור קשר עם המתלוננת ולהיכנס לביתה, או להימצא במרחק של פחות מ- 100 מטרים ממנו.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון שנערך ביום 19.12.2006 בפני בית משפט השלום באשדוד (כבוד השופט ג' דניאל) לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה לעבירת גניבה, אך כפר בכך ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית. לטענתו, צו ההגנה מיום 29.10.2006 (להלן: הצו הראשון ) בוטל בהסכמת המתלוננת, במעמד הצדדים, והעורר לא היה מודע לחידושו במעמד צד אחד ביום 28.11.2006 (להלן: הצו השני ). בית המשפט דחה טענה זו, בקבעו כי הודאת העורר במהלך חקירתו במשטרה לפיה ידע על קיומו של צו ההגנה מהווה ראיה לכאורה ליסוד הנפשי הנדרש לעניין העבירה של הפרת הוראה חוקית. עוד נקבע כי גרסת העורר לפיה בהודאתו במשטרה התכוון לצו הראשון, תיבחן במשפט גופו. בית המשפט הביע דעתו כי אילו היו קיימות ראיות לכאורה אך לגבי עבירת הגניבה, ספק אם הייתה קמה עילת מעצר בעניינו של העורר, אך הפרתו לכאורה של צו ההגנה מעידה על מסוכנותו לבני משפחתו, כמו גם לציבור, ומקימה נגדו עילת מעצר. לעניין זה ציין בית המשפט, כי העורר ביצע לכאורה את המעשים בעוד תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה מיום 17.9.2006, בציינו את הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות רכוש ואת ביצוע העבירות לכאורה על רקע שימוש באלכוהול. בית המשפט הורה אפוא על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת וקבע את המשך הדיון בפניו ליום 4.1.2007, לצורך בחינת חלופת מעצר בעניינו של העורר, לאחר שיוגש תסקיר מעצר.
3.
ערר שהגיש העורר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה. בהחלטתו מיום 25.12.2006 קבע בית המשפט כי טענת העורר, לפיה הודאתו במשטרה התייחסה לצו שתוקפו פג ואילו הצו שתוקפו הוארך לא נמסר לו כדין, תבורר בהליך העיקרי. בית המשפט ציין כי העורר סבר באופן סובייקטיבי שיש נגדו צו תקף והפר אותו ביודעין, בהיותו שתוי לשוכרה, כעולה מהודאתו במשטרה. נקבע כי די באמירתו של העורר, שידע על הצו, כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה לעבירה של הפרת הוראה חוקית. עוד נקבע כי החלטת בית משפט השלום, הקובעת קיומה של עילת מעצר נגד העורר בשל מסוכנותו והמורה על הגשת תסקיר לעניין חלופת מעצר, הינה מאוזנת ומידתית ואין כל עילה להתערב בה. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי, כי אם תימצא חלופה ראויה ניתן להניח שלא בנקל יוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים בתיק מעין זה, בקובעו כי בהחלטה על מעצר הביניים אין כל דופי.
4.
מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר נגד הקביעה כי קמה עילת מעצר בעניינו. לטענתו, קביעה זו מוטעית היא, בהיעדר ראיות לכאורה לביסוס הרשעתו בעבירה של הפרת הוראה חוקית. העורר חוזר וטוען כי צו ההגנה הראשון בוטל בהסכמת המתלוננת, ואילו הצו השני חודש במעמד צד אחד ולא נמסר לו. העורר מציין בהקשר זה כי בתיק החקירה לא נמצא אישור מסירה של הצו לידיו. לטענתו, הוא אף לא ידע על קיומו של הצו השני. כן חזר העורר על טענתו כי בהודאתו התכוון לצו הראשון, ולא לשני. לפיכך, לטענתו, הודאתו אינה ראיה לכאורה לעבירה של הפרת הוראה חוקית, ולחלופין, נדרשת תוספת ראייתית להודאתו במשטרה על מנת שזו תהווה ראיה לכאורה לכך. העורר מוסיף כי הוא נכנס לבית המתלוננת בהסכמתה וכי היא אף אישרה זאת בחקירתה במשטרה. לבסוף טוען העורר, כי עברו הפלילי אינו מכביד וכולל תיק אחד ללא הרשעה בבית המשפט לנוער ושתי הרשעות ב בית משפט השלום (יוער, כי על פי גיליון ההרשעות הקודמות, אחת משתי ההרשעות היא בבית המשפט לנוער).
5.
המשיבה מצידה טוענת כי גדר המחלוקת בין הצדדים מצטמצם לשאלת מודעותו של העורר לקיומו של צו ההגנה השני. לטענתה, נוכח הודאת העורר במשטרה, מודעותו לצו הראשון והקשר בינו לבין המתלוננת בעת אשפוזו, ניתן לקבוע כי ידע אודות הצו השני. אשר לתוספת הראייתית, טוענת המשיבה, כי אין צורך בתוספת כאמור, שכן ההודאה אינה נדרשת להוכחת הפרת הצו אלא כאינדיקציה למודעותו של העורר בלבד. עוד טוענת המשיבה, כי אחיו בן ה-12 של העורר הכניסו לדירת המתלוננת מפני שפחד ממנו, והמתלוננת הסכימה לכך בשל הרעש שהקים באמצע הלילה. לבסוף טוענת המשיבה, כי הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות של גניבה בצירוף עם נטייתו לשתות אלכוהול וההפרה הלכאורית של צו ההגנה, מעידים על מסוכנותו, ולא ניתן לקבוע אם ניתן להפיג מסוכנות זו בטרם יתקבל תסקיר המעצר משירות המבחן.
6.
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, איני רואה מקום בשלב זה להורות על שחרור העורר ממעצרו. אכן, ככלל לא קמה עילת מעצר בשל מסוכנות מקום שבו קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של נאשם בעבירת רכוש בודדת, אך אין מדובר בכלל בל יעבור וכל עניין צריך להיבחן על פי נסיבותיו. במקרה דנן, מוכן אני להניח, בהיעדר אישור מסירה בתיק החקירה, כי צו ההגנה השני לא נמסר לעורר. כפועל יוצא, אין בידי לקבוע כי קיימת ראיה לכאורה להוכחת העבירה של הפרת הוראה חוקית. עם זאת, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי לא קמה עילת מעצר נגד העורר. אין חולק כי העורר ידע שבעבר הוצא נגדו צו הגנה (צו ההגנה הראשון), על רקע גניבת כספים מן המתלוננת ושימוש באלכוהול, כמפורט בעדותה של המתלוננת ביום 29.10.2006 בפני בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, שבהמשך מיידי לה הוצא צו ההגנה הראשון. כמו כן, בשלב זה מקובלת עליי מסקנתן של הערכאות שקדמו לי, לפיה מהודאתו במשטרה עולה לכאורה כי העורר היה מודע לקיומו של הצו השני. בנסיבות אלה מתווסף לעבירת הרכוש מימד של חומרה ומסוכנות, שכן הן מעידות על כך שהעורר שב לכאורה לאותו דפוס התנהגות שבעטיו הוצא נגדו צו ההגנה הראשון. דפוס זה מעיד כי העורר לא נרתע מההליכים המשפטיים שהמתלוננת נקטה נגדו לצורך הוצאתם של צווי ההגנה השיפוטיים. מכאן, שקיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחון המתלוננת ובני ביתה. חשש זה גובר נוכח הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות רכוש, שהאחרונה בהן היא מיום 17.9.2006, ובעקבותיה הושת עליו מאסר על תנאי של ארבעה חודשים למשך שלוש שנים בגין כל עבירת גניבה או התפרצות; וכבר נפסק כי עבר פלילי בעבירות רכוש עשוי ללמד אף הוא על מסוכנותו של מי שנאשם בעבירת רכוש בודדת (ראו והשוו בש"פ 3906/00 ביטון נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 14.6.2000). אין לשעות בשלב זה לטענת העורר כי המתלוננת הסכימה לכניסתו לביתה. זאת, לאור מודעותו הלכאורית של העורר לצו ההגנה השני, שאסר עליו ליצור כל קשר עם המתלוננת. במצב זה, עצם הגעתו לפתח ביתה ובקשת הסכמתה להתיר לו את הכניסה לביתה אינה מתיישבת עם הוראות הצו. לאור האמור, נחה דעתי כי קמה עילת מעצר נגד העורר. משכך, נכון עשה בית משפט השלום כאשר הורה על הגשת תסקיר מעצר, לצורך בחינתה של חלופת מעצר, ועל מעצר הביניים של העורר עד לאחר הגשת התסקיר.
לסיכום, הערר נדחה והעורר יישאר במעצר עד להחלטה אחרת של בית משפט השלום באשדוד (בב"ש 1970/06). רואה אני להבהיר כי אין בהחלטה זו כדי להגביל את שיקול דעתו של בית משפט השלום לעניין המשך מעצרו של העורר או שחרורו בערובה לאור תסקיר המעצר וטיעוני הצדדים, בדיון שאמור להתקיים בפניו מחרתיים.
ניתנה היום, י"ב בטבת, תשס"ז (2.1.2007).
ש
ו פ ט