בש"פ 10801/04 ןילפריד בן חמו נ. מדינת ישראל

העורר, יליד שנת 1980, הובא לדין באשמת ביצועה של עבירת שוד. על פי גרסת המשיבה, משך העורר את תיקה של אישה שהלכה לתומה ברחוב, תוך שהוא דוחף אותה, ובדרך זו הוא גנב ממנה סכום כסף נכבד, טלפון נייד, ומסמכים שונים. כתוצאה מהתקיפה, נפלה המתלוננת ונחבלה.

במהלך הדיון בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, היה מוסכם על הכול כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום. עם זאת, המליץ שירות המבחן בתסקיר שהגיש לבית המשפט, להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית אימו ובפיקוחה. את ההמלצה הזו דחה בית המשפט המחוזי ומכאן הערר שבפני.

אינני סבור כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא. לא זו בלבד שהעבירה בה חטא העורר מצביעה על הסכנה הגלומה בו לציבור, אלא שלמסוכנות זו ראיה נוספת, וכוונתי לכך שהעורר נשא לא מכבר בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ואת העבירה הנוכחית הוא ביצע במהלך תקופה בה היה נתון בפיקוח שירות המבחן. נראה אפוא, כי העורר אינו נתון למוראו של הדין, ועל כן בנסיבות אלו אין בחלופת מעצר כדי לתת מענה הולם למסוכנותו.

הערר נדחה.