בש"פ 10806/05 יוסף אדרי נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת רשות לערער. המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה בחיפה בגין עבירה של נהיגה בעת פסילה ודינו נגזר לשני חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופסילת רשיון נהיגה למשך 18 חודשים. ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 7.9.05. ביצוע העונש עוכב ליום 1.1.06 לאור בקשת חנינה שהגיש. ביום 7.11.05 התקבלה תשובה מלשכת נשיא המדינה, הדוחה את בקשת החנינה. ביום 22.11.05 הוגשה הבקשה שבפני. לטענת המבקש, האיחור נבע מהמתנה להחלטת הנשיא וכי סיכויי ההליך, המופנה כנגד העונש שנגזר עליו בלבד, טובים הם. המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.לאחר בחינת הבקשה וטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אף כי אמת המידה להארכת המועד בהליך פלילי, ככול שהדבר נוגע לנאשם, היא אמת מידה מקלה, הרי שעדיין ניתן משקל להסבר שניתן לאיחור בהגשת ההליך. במקרה דנן, אין בהסבר שניתן על ידי המבקש כדי להצדיק היעתרות לבקשתו. המבקש יכול היה לצפות מראש כי עד שתינתן החלטת הנשיא בעניין בקשתו לחנינה, עלול לחלוף המועד להגשת בקשתו לרשות לערער. יודגש, כי המבקש היה מיוצג בהליך שנוהל בפני בת המשפט המחוזי, ובאת כוחו בודאי היתה מודעת לכך שבקשת החנינה אינה עוצרת את מרוץ המועדים להגשת ערעור. לפיכך, יכול היה המבקש להגיש את בקשתו להארכת מועד כבר בעת שביקש מבית המשפט המחוזי לעכב את ביצועו גזר דינו. לכך יש להוסיף, כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה סיכויי ההליך אינם טובים. זאת נוכח העובדה שמדובר בערעור על העונש בלבד, אשר נבחן כבר בפני שתי ערכאות, וכן נוכח רף הענישה של בית משפט זה בעבירה בה הורשע המבקש. בהעדר טעם לאיחור ונוכח סיכויי ההליך אין מקום למתן ארכה כמבוקש, והבקשה נדחית.