בש"פ 10820/04 אחמד עמראני נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע יוחסה לעורר ולאחיו, עאדל עמראני, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען, הגיעו הנאשמים ביחד עם אחרים שזהותם אינה ידועה, באחד מימיו של חודש אוקטובר 2004, לבית משפט השלום באשדוד, שם אמורה היתה להתקיים הישיבה הראשונה במשפטו של אשראף עוואדה (להלן: המתלונן). לזה האחרון יוחסה באותו תיק פציעה בנסיבות מחמירות של עאדל עמראני.

על פי גרסת המשיבה, בתום הדיון ומשעשה המתלונן את דרכו מחוץ לבית המשפט, תקפו אותו העורר, אחיו והאחרים שנלווים אליהם. הם הלמו בו באגרופיהם, בעטו בו, ובשלב מסוים כאשר העורר אחז בראשו של המתלונן, דקר אותו עאדל בסכין ופצע אותו מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של העורר ואחיו עד תום ההליכים. השופטת המלומדת של בית משפט קמא מצאה כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, ועל כן קבעה כי מתקיימת בעניינם חזקת מסוכנות וממילא גם עילת מעצר. משהוצעה לבית המשפט חלופת מעצר, הוא מצא כי אין בה די לאיון הסכנה הנשקפת מהעורר, ומדעתו זו הוא לא שינה גם משנתבקש לשוב ולעיין בהחלטתו המקורית על רקע הצעתה של חלופת מעצר חדשה.

2.בערר שבפני טען בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד ש' זילברמן, כי אין בידי המשיבה ראיות המפלילות את שולחו במעשה הדקירה, ולעניין זה הוא הצביע על שורה של סתירות הקיימות, לכאורה, בדבריהם של עדי התביעה. באשר לי, לאחר שעיינתי בראיות אשר צורפו לערר, שוב אין לי ספק כי הן ממלאות אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בכל הנוגע לנוכחותו של העורר בזירה ועל היותו מעורב בתקיפת המתלונן. עם זאת, ונכון לשלב זה של ההליכים, אין הראיות מצביעות באופן ברור על העורר כמי שחבר לאחיו לדקירת המתלונן, או כמי שגמר אומר בלבו לגרום למתלונן חבלה בכוונה מחמירה.

שאלה אחרונה זו הנה מכרעת, ואפשר שבסופו של דבר יקבע בית המשפט אשר ידון בתיק, לגופו כי מעמדו של העורר הוא כמבצע-בצוותא. אולם בשלב זה של ההליכים, כאשר ההכרעה באותה שאלה היא בגדר אפשרות בלבד, סבורני כי להחזקתו של העורר במעצר צריכות להילוות נסיבות נוספות אשר יצביעו על מסוכנות מובהקת, לדוגמא, מעורבות קודמת בפלילים או אורח חיים מפוקפק. אלה אינם מתקיימים בעורר, אדרבא, מדובר במי שאורח חייו היה עד כה נורמטיבי - הוא סטודנט באוניברסיטת בן-גוריון, עוסק בהוראה, ופועל לטובת הקהילה בה הוא חי. סבורני כי מי שנתוניו הם אלה, מותר להניח כי גם סכנתו מוגבלת, ועל כן נכון היה לשקול את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, ובלבד שזו תימצא הולמת וראויה. השופטת המלומדת של בית משפט קמא דחתה את שתי החלופות שהוצעו לה, ואינני רואה מקום להתערב בהחלטה זו. עם זאת, ולצד ההחלטה לדחות את הערר, יהיה רשאי העורר לשוב ולהציע לבית משפט קמא חלופת-מעצר אחרת אשר תניח את דעתו, ותכלול, לפחות בשלב זה, שהייה במעצר-בית עליו יפקחו אחר או אחרים.