בש"פ 10829/06 אחמד עבדאללטיף נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) מיום 27.12.2006, בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ז' סאלח), לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

1.

העורר עומד לדין בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. על פי עובדות כתב האישום, ביום 11.12.2006 בסמוך לשעה 20:00 החזיק העורר על גופו סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 1.6017 גרם נטו ללא היתר כדין. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 18.12.2006 ציין בית משפט השלום כי העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להחזקת סם על ידיו וכי גדר המחלוקת מצטמצם לכמות הסם שהוחזקה ולמטרת ההחזקה. לאחר ניתוח חומר החקירה ובכלל זה חוות דעת מומחה מטעם המשטרה לעניין כמות הסם, התנהגות העורר בעת מעצרו והתפתחות גרסתו בחקירה, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לעורר. בית המשפט הוסיף וציין כי עברו הפלילי של העורר כולל שלוש הרשעות בעבירות סמים, החזקת נשק ורכוש וכי העורר ריצה לאחרונה (בשנת 2005) עונש של מאסר בפועל בשל הרשעתו בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית בגינה נגזרו עליו בין היתר 13 חודשי מאסר על תנאי התלויים ועומדים נגדו. בית המשפט קבע עוד כי בנסיבות העניין אין בחלופת המעצר המוצעת בבית אמו כדי לאיין את מסוכנותו של העורר ועל כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים. ערר על החלטה זו נדחה ביום 27.12.2006 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו), שאימץ את נימוקיו של בית משפט השלום והדגיש כי כמות הסם שנתפסה גדולה כמעט פי ששה מהכמות שעל פי התוספת השניה לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ), נחשבת לכמות המיועדת לצריכה עצמית ( 0.3 גרם ).

2.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לו ולדבריו מדובר בהחזקת סם לצריכה עצמית בלבד ועל כן אין עילה למעצרו. העורר מאשר כי הודה בחקירתו בהחזקת סם במשקל 1 גרם

וטוען כי לכמות זו נתווסף אבק או עפר עת אספו השוטרים את הסם לאחר שהוא השליך אותו אל הכביש. העורר טוען עוד כי החזקה הקבועה בדין לפיה כמות של סם מסוג הרואין העולה על 0.3 גרם

אינה כמות לצריכה עצמית, אינה חזקה חלוטה וכי בנסיבות המקרה דנן קיימות ראיות הסותרות אותה. בהקשר זה טוען העורר כי הוא נעצר עת יצא משכונת "עין אלסט" בעכו בה נוהגים נרקומנים לרכוש סמים ועוד הוא טוען כי הסם שנתפס אצלו לא היה מחולק למנות והוא אף הודה בחקירתו בצריכת סם בשווי כ- 1000 ש"ח מדי חודש והניח תשתית ראייתית מספיקה להוכחת יכולתו הכלכלית לממן זאת. בנסיבות אלה, כך מוסיף העורר וטוען, קיימת אפשרות סבירה להפרכת החזקה ולהוכחת גרסתו כי הסם נועד לצריכה עצמית ועל כן ראוי היה להימנע ממעצרו. לבסוף טוען העורר כי משטרת עכו נוהגת לשחרר חשודים שהודו בהחזקת גרמים בודדים של סם ועל כן מנועה המשיבה מלטעון כי נשקפת ממנו מסוכנות והארכת מעצרו יש בה משום אפליה. לחלופין טוען העורר יש לשחררו לחלופת מעצר בבית אמו או בבית סבו.

המשיבה מצידה טוענת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת העורר בעבירה המיוחסת לו המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים ועוד היא טוענת כי עברו הפלילי שולל אפשרות לחלופה במקרה דנן.

3.

דין הערר להידחות. לא מצאתי עילה להתערב במסקנותיו של בית משפט השלום בסוגית הראיות לכאורה אותן אימץ בצדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו. מסקנות אלה באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר מבוססות כדבעי על חומר החקירה שבתיק. העורר הודה בהחזקת הרואין במשקל 1 גרם ועל פי הבדיקות שבוצעו כמות הסם שנתפסה אצלו גדולה יותר ומגיעה לכ- 1.6 גרם נטו. הנה כי כן, הכמות שנתפסה, נסיבות התפיסה ושתיקת העורר לעניין זה בהודעתו הראשונה במשטרה כל אלה מבססים לכאורה את החזקה שבדין לעניין ההחזקה שלא לשימוש עצמי. אשר לעילת המעצר, העבירה המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית שלא נסתרה ועברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירה זהה מן הזמן האחרון בגינה ריצה מאסר בפועל ואף תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, כל אלה אך מעצימים את מסוכנותו. צדקו, אפוא, הערכאות קמא בקובען כי חלופת-מעצר בבית אמו או סבו לא תיסכון במקרה דנן.

אשר על כן, הערר נדחה.