בש"פ 10840/03 משה מורד נ. מדינת ישראל

לעורר ולאחיו, יוסף מורד, יוחסו עבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. על פי גרסת המשיבה, תקפו השניים אדם שהגיע לביתו של העורר כדי לקבל את שכרו עבור עבודה שביצע. העורר ביקש מאותו אדם להמתין לבואו של אחיו, באמתלא שהאח ישלם לו את המגיע לו, אולם כשהאח הגיע הוא שלף מכיסו סכין יפאנית ואיים על המתלונן. זה האחרון נמלט על נפשו, אך העורר ואחיו רדפו אחריו, השיגוהו והיכו בו במקל ובאגרופים, והעורר גם בעט בו ברגליו. כתוצאה מאירועים אלה, נחבל המתלונן ונגרם לו, בין היתר, שבר דחוס בארובת עין שמאל.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה, והורה על מעצרם של העורר ואחיו עד תום ההליכים. בערר שבפני משיג העורר על החלטה זו וטוען, כי בראיותיה של המשיבה לא יהיה די לבסס את הרשעתו, ומכל מקום, חלקו בפרשה שולי הואיל ועיקר האשם רובץ לפתחו של אחיו.

עיינתי בהודעותיו של המתלונן שצורפו להודעת הערר, ואף שתיאור האירועים בהן אינו זהה לחלוטין, אינני סבור כי מדובר בסתירות של ממש, אשר על פיהן ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי גרסת המתלונן אינה ראויה לאמון. אדרבא, עדותו של המתלונן נתמכת בעדותו של בנו, והתמונה המצטיירת היא שהעורר ואחיו פעלו בצוותא חדא לתקיפת המתלונן, וגם אם אפשר שחלקו של יוסף מורד היה גדול יותר, לא ניתן להתעלם מכך שזה האחרון לא היה מגיע לזירה לולא הזעיק אותו העורר.

לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, כי קיימת בידי המשיבה תשתית ראיות אשר לכאורה יש בה לבסס הרשעה. והואיל ומדובר באלימות קשה, מקובלת עלי גם ההשקפה כי הוכח קיומה של עילת מעצר. על השאלה אם בנסיבות אלו היה מקום לפנות לחלופת מעצר, אני סבור כי נכון היה להשיב על כך בשלילה, הואיל ואין זו התנסותו הראשונה של העורר בהליכים פליליים, אדרבא, מדובר במי שצבר לחובתו הרשעות קודמות, ואם בכך לא די, מתברר כי בעת ביצוען של העבירות הנוכחיות, עמד נגדו מאסר מותנה אשר גם בו לא היה כדי להרתיעו מלשוב ולחטוא בפלילים.

לנוכח כל האמור, אינני סבור כי נפל פגם בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.