בש"פ 10844/02 מנחם אמנון נ. מדינת ישראל

1.הדין קובע שהמדינה רשאית, לפי בחירתה, להגיש כתב אישום לבית המשפט שבאזור שיפוטו נעברה העבירה הנטענת או במקום מגוריו של הנאשם.

משהגישה המדינה את כתב האישום נגד המבקש בבית המשפט של האזור שבו נעברה העבירה (הנטענת), היא הגישה אותו לבית המשפט שלו הסמכות המקומית לדון באישום.

2.מי שמבקש להעביר את הענין לבית משפט אחר, עליו הראייה שקיימות נסיבות המצדיקות את הדבר. עצם העובדה שמקום מגוריו של הנאשם הוא באיזור שיפוטו של בית משפט אחר אינה מצדיקה את ההעברה.

3.בכללים שבית משפט זה קבע נאמר שלמעט נסיבות מיוחדות, המצדיקות את הדבר, אין "מטלטלים" אנשי משטרה, שהם עדים במשפט, אל מחוץ לאזור השיפוט שבו הם משרתים. הטעם הוא שהדבר גורם לתקלות בעבודת המשטרה ולהקצאת משאבי ציבור שאין להם צידוק, אלא אם כן יש בנסיבות המיוחדות של הענין, כדי להוציא את הענין מגדר שיפוטו של בית המשפט, בעל סמכות מקומית, לדון באישום. אין לכך ולא כלום עם הכלל של "המוציא מחברו".

4.זכותו המלאה של המבקש היא לטעון לחפותו ולכפור בעובדות. אם המבקש יזוכה ויתברר בדיעבד, שלא היה יסוד לאשמה או שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הדבר, הוא יהיה רשאי הוא לתבוע את הוצאות הגנתו, בתנאים שנקבעו בדין.

לאחר שהמבקש לא הצביע על נסיבות המצדיקות את העברת הענין לבית משפט אחר, דוחה אני את בקשתו.