בש"פ 10875/03 יעקב משה נ. מדינת ישראל

בשתי הזדמנויות בחודש ספטמבר 2003, מכר העורר לסוכן משטרתי סם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל של כעשרה גרם בכל פעם. כן נטען בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב, כי במהלך היכרותו עם הסוכן, מכר לו העורר כשישים עד שבעים גרם נוספים של הסם, וכן שלושים עד ארבעים כדורי MDMA .

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המדינה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעילה של מסוכנות לביטחון הציבור. טרם ניגש בית משפט השלום להכריע בבקשה זו, הונחו בפניו תסקירים של שירות המבחן, ואת ההמלצה הכלולה בהם - המרת מעצרו של העורר בשהייה בקהילה טיפולית – הוא החליט לאמץ. על החלטה זו השיגה המדינה בפני בית המשפט המחוזי, וזה אימץ את השקפתה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטה אחרונה זו עוסק הערר שבפני.

עבירות הסמים הוכרו ככאלה היוצרות חזקת מסוכנות, ועל כן התרופה לאותה מסוכנות היא לרוב במעצר ממש. זאת ועוד, בעבר הבעתי את דעתי לא אחת, כי אדם המבקש, באמת ובתמים, לשנות את אורחותיו ולהיגמל מהתמכרותו לסם, טוב יעשה אם יקדים ויפנה לדרך הטיפולית ביוזמתו, ולא ימתין עד אשר יילכד בביצוען של עבירות נוספות. מכאן, שאדם המבקש להסתייע בגורמים הטיפוליים רק משעה ששב וחטא בפלילים, מעלה על עצמו חשד שהוא נוהג כך רק במטרה להמיר את המעצר שנכפה עליו במסגרת פחות סגורה ומאיימת. עם זאת גם נקבע, כי אין זה כלל בל יעבור שתרופתם של עברייני הסם היא במעצר בלבד, ובמקרים ראויים מותר לסטות מכלל זה כדי להציל נפש נוספת ממלתעות הסם, גם אם ברור לכל כי מעצרו של הנאשם היווה גורם מדרבן ראשון במעלה לתפנית שהוא מבקש לעשות בחייו.

כאמור, בטרם החליט בית משפט השלום כיצד לנהוג עם העורר, הוא קיים את חובתו לבדוק אם ניתן להשיג את מטרות המעצר, בדרך אחרת. תמציתם של התסקירים שהגיש השירות מלמדת על כך שהעורר גדל במשפחה נורמטיבית, ולמעשה הוא מהווה חריג במשפחה שרוב בניה רכשו השכלה אקדמאית ואורח חייהם מהוגן. אלה האחרונים נזעקו עתה לסייע לעורר, במיוחד לאור התרשמותו של שירות המבחן כי עקב המעצר נקלע העורר למצוקה של ממש. אולם השירות גם התרשם כי כוחותיו של העורר לעשות שינוי בחייו הם דלים, ואפשר שבכך טמון גם ההסבר להתחברותו לחברה שולית, ולסירובו להכיר בהתמכרותו לסמים. במצב זה האפשרות שהתהליך הטיפולי יוכתר בהצלחה אינו בטוח כלל, אולם, מששוכנע בית משפט השלום, אשר הקדיש לעניינו של העורר ישיבות לא מעטות, כי סיכוי כזה קיים וכי ראוי לעשות בו שימוש, סברתי כי חרף הספק והחשש אשר מצאו ביטוי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ראוי להעניק לעורר את ההזדמנות לעלות על דרך חדשה, ואם כך יקרה יהא זה גם לטובת הכלל.

לפיכך, אני מחליט לקבל את הערר, לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולהחזיר את החלטתו של בית משפט השלום כל כנה.