בש"פ 10899/04 אנטולי איכילוב נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין ביחד עם אחרים בפני בית המשפט המחוזי בחיפה באשמת ביצוען של עבירות סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, תקיפה חבלנית, חטיפה לשם סחיטה ותקיפה סתם. על פי גרסת המשיבה, נמנה העורר על חבורה אשר נהגה להלוות כספים בריבית גבוהה ללווים שונים בכפר ג'יסר א-זרקא, ומשאלו לא עמדו בפירעון החוב, נהגו העורר וחבריו לאיים עליהם, ולעיתים קרובות הובילו אותם למקומות מבודדים שם הותקפו בצורה קשה, כאשר על פי גרסת המתלוננים היה העורר הרוח החיה בתחום זה.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט המחוזי נעתר לה. במהלך הדיון היה מוסכם על הכל כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען על ידה בכתב האישום, ובכך היא מילאה אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. יתרה מכך, משנמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לעבירות שביצוען לווה באלימות חמורה תוך שימוש באיומי נשק, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות המהווה עילת מעצר. השאלה הנוספת עליה נדרש בית המשפט המחוזי להשיב היתה אם נכון לעשות שימוש בחלופת מעצר, ועל כך השיב בשלילה. בהחלטה זו של בית המשפט המחוזי לא מצאתי כי נפל פגם. מראיות המשיבה עולה, כי אין מדובר במעשה יחיד וחריג בו חטא העורר מחמת חולשת הדעת, אלא מדובר בשיטה בה נעשה שימוש במשך מספר חודשים, ולמען הדיוק מאז אביב 2004 ועד למעצרו של העורר בסוף חודש אוקטובר 2004. העבירות בוצעו נגד מספר גדול של מתלוננים, אשר זמן רב כבשו את תלונתם, ומותר להניח שאם יינתן לעורר להתהלך חופשי, הוא עלול לשוב לחטוא באותו תחום ואף לנסות לשבש מהלכי המשפט. מכאן התוצאה, שגם אם בית משפט קמא לא ראה צורך להקדים ולקבל תסקיר מעצר, זהו מסוג המקרים בו היה רשאי לנהוג כך, הואיל וככל הנראה אין חלופה אשר עשויה לאיין את הסכנה הנשקפת מהעורר לקורבנותיו.

הערר נדחה.