בש"פ 10919/08 דוד אנקורדוב (אנק) נ. מדינת ישראל

א.

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקוה (השופטת לורך) מיום 18.12.08 בתיק עמ"ת 10494-12-08 לעצור את העורר עד תום ההליכים בת"פ 4634/08, תוך קבלת ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופט ארניה) מיום 16.12.08 לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

ב.

כתב האישום, אשר הוגש ביום 30.10.08, מייחס לעורר – יליד 25.9.90 – עשרה אישומים של קשירת קשר לעוון, תקיפה לשם גניבה, גניבה בצוותא, קבלת נכס שהושג בעוון, שידול לגניבה ושיבוש מהלכי משפט. על פי הנטען בכתב האישום, העורר, יחד עם עוד שלושה קטינים, קשר קשר לשם גניבת שרשראות זהב מנשים מבוגרות ברחוב. במספר הזדמנויות שונות בין יוני לאוקטובר 2008 תלש העורר שרשרות זהב מעל צווארן של נשים או הורה לקטינים הללו לעשות כן, ואת השרשראות מכר. עוד נטען, כי לאחר שנעצר, כאשר יצא מתאו ביום 12.10.08, סימן לשניים מהקטינים האחרים לשתוק בכך שהניח אצבע על שפתיו.

ג.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר ב-8 מתוך 10 האישומים, והוזמן תסקיר מעצר.

ד.

בתסקיר נאמר, כי העורר, בן למשפחה נורמטיבית (האב נפטר, האם עובדת כרופאה פנימית), שהה בעבר במעצר בית עשרה חודשים בשל תקיפה, והוא תלמיד טוב שאין בידו להסביר את פעולותיו. נאמר כי האם השקיעה עצמה בעבודתה לאחר מות האב לשם פרנסה, אך עתה מעוניינת היא לפקח על בנה תוך חופשה ממושכת. השירות התרשם כי העורר מבין את חומרת מצבו ומסוגל להתמודד עם שינוי, אולם התלבט נוכח רישום פלילי קודם וריבוי העבירות בכתב האישום. בשורה התחתונה, הומלץ על שחרור תוך יציאה ללימודים בפיקוח האם וכן על פיקוח מעצרים של השירות זאת, במטרה לעצור את הידרדרות העורר.

ה.

ביום 16.12.08, נוכח המלצת תסקיר המבחן, החליט בית משפט השלום על שחרורו של העורר למעצר בית מוחלט בבית האם, איזוק אלקטרוני וערבויות.

ו.

על החלטת בית משפט השלום הוגש ערר מטעם המדינה, וזה נתקבל על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 18.12.08. נקבע, כי נשקפת מן המשיב מסוכנות גבוהה הנלמדת ממעשיו, מתכנונם ומחלקו הדומיננטי בהם; הוזכרו עברו הפלילי וביצוע עבירות בעבר, שעה שהיה בקשר עם שירות המבחן. כן נקבע כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, לפחות עד להעדתם של הקטינים השותפים בפרשה והמואשמים בכתב אישום נפרד.

ז.

כלפי החלטה זו הוגש הערר, בו נטען בין היתר, כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את המלצת שחרור המבחן וכאשר לא ייחס משקל מספיק לגילו הצעיר של העורר, ולעובדה שהעבירות המיוחסות לו בוצעו ברובן בהיותו קטין. עוד נטען, כי בית המשפט התעלם מגורמים מפחיתי סיכון כגון לקיחת האחריות על מעשיו, יכולתו של העורר להשתנות, התגייסות משפחתו, הפנייתו לטיפול פסיכולוגי ורצינותה של חלופת המעצר. לבסוף נטען, כי העורר הופלה לרעה ביחס לשותפיו בפרשה, אשר שוחררו מיד עם תום חקירתם במשטרה.

ח.

בדיון טען עו"ד באומן כל הניתן. לשיטתו, צעירותו של העורר צריך שתקבל משקל גדול מזה שניתן; שנית, חרף התקיימותה של עילת מעצר בצד ראיות לכאורה, יש לבדוק חלופה. אכן, העורר ביצע עבירות בהיות בן חמש עשרה ושש עשרה (אציין כאן כי המדובר בשלוש עבירות – תקיפה הגורמת חבלה ממש (פעמיים) וסיוע לסחיטה באיומים, שנעברו ב-2005 ו-2006 ועליהן נדון העורר ב-2007 לקנס, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן – א"ר), אך מאז לא נפתחו תיקים עד עתה. נטען עוד, כי רק בחלק מן האישומים נטען כי העורר ביצע במו ידיו עבירות אלימות. עוד נטען כי על פי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון מס' 14) (תשס"ח-2008) היה התיק מוגש בבית משפט לנוער. צוין כאמור, כי לעורר היו שותפים קטינים והם שוחררו בתנאים מגבילים, ואילו העורר עצור מראשית אוקטובר 2008 - ואפקט המעצר לגביו אדיר. אכן, בעבר לא נפקחה עינה של אמו די הצורך עליו עקב עבודתה, אך עתה נשתנה הדבר.

ט.

באת כוח המדינה ציינה, כי אין מי ששש לעצור צעיר שרק עבר את גבול הקטינות, אך פעמים אין ברירה. יש בשמונה אישומים (מתוך עשרה), לפי קביעת בית המשפט, ראיות לכאורה; והמדובר בפגיעה בנשים מבוגרות, תוך תכנון מוקדם, ולכך מתלוה שיבוש. בחלק מן האישומים מיוחס לעורר המעשה האלים בפועל, אך הוא היה המנחה - וגם מבוגר מן האחרים. העורר גם שמר על זכות השתיקה. אין איפוא ליתן בו אמון; ואשר לאם, היא לא פיקחה עליו כראוי בעבר, לאחר הרשעות חמורות; ובית המשפט המחוזי לא סגר את הדלת לשחרור לאחר שיעידו הקטינים.

י.

לא בלי התלבטות הגעתי למסקנה שבמקרה דנא אין מקום לעת הזאת להיעתר לערר, חרף טיעוניו הראויים של עו"ד באומן. התלבטותי אכן נבעה מכך שהעורר אכן עבר לכאורה את מרבית העבירות בהיותו קטין. ואולם, הצטברותם של מספר דברים מטה את הכף לחובתו. ראשית, סוג האלימות וריבוי המקרים (שבחלקם היה הוא האלים ובחלקם היה ה"משלח") מצביעים על מסוכנות וגם על תעוזה עבריינית. שנית, העורר היה מבוגר משני האחרים שכתב האישום כלפיהם הוצג לפני (הוא יליד ספטמבר 1990 והם ילידי נובמבר 1992 ואוקטובר 1993), ובגילים אלה יש בהחלט להפרש של שנתיים ושלוש משמעות. שלישית, עברו של העורר אינו מעודד. בהתיצבו לפני בית משפט השלום לנוער באפריל 2007 בשלוש העבירות אמר, כעולה מן הפרוטוקול, "אני מצטער ואני לא רוצה להתקרב למכות בכלל... אני לא אחזור על זה. אני מבקש שבית המשפט ייתן לי הזדמנות. אני רוצה להתגייס לצבא לקורס טיס"; בית המשפט לנוער שם נדרש לעבירות האלימות כנגע בחברה הביא בחשבון גם נסיבות לקולא, והטיל עונש על תנאי וקנס כהרתעה. והנה כחלוף שנה ומקצת בלבד, חזר העורר לעבור עבירות לכאורה, ובאופן קשה. דבר זה משליך במישרין על האמון שאפשר ליתן בו. אכן, שקלתי גם את טענתו של הסניגור באשר לכך שעל פי התיקון מס' 14 לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), בהיכנסו לתוקף, היה העורר נדון בבית משפט לנוער - אך אין לו לדיין אלא הדין שלפיו הוא דן בשעתו שלו, ובנסיבות גם מסופקני אם היה בית משפט השלום לנוער, שכבר נתן בעורר אמון וזה הופר, משחרר בקלות מניה וביה.

י"א.

גם אם אצא מן ההנחה כי העורר למד לקח מסוים ממעצרו עד הנה, וגם אמו -

כפי שכתב השופט ד' חשין בבש"פ 5879/08 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – בודאי חוותה חוויה טראומטית עם מעצרו, והצורך להציב גבולות יתחדד בפניה לעומת העבר, איני רואה לעת הזאת מקום לשחרור. אוסיף, כי בפרשת פרץ

היה המדובר בבעל עבר נקי ביסודו ובעבירה - חמורה (שוד) - אחת.

י"ב.

כפי שציינה השופטת לורך בבית המשפט המחוזי, ניתן יהא לשקול את השחרור שוב לאחר עדות הקטינים המואשמים בכתב אישום אחר; אך איני מביע דעה מראש בשאלה האם יהא בעקבות זאת בסיס לעיון חוזר בהתאם לדין, וכמובן הוא הדבר אם המשפט יתמשך או יהיו התפתחויות רלבנטיות אחרות.

י"ג.

איני נעתר איפוא לערר.