בש"פ 10921/05 פלוני נ. מדינת ישראל

א.ביום כ"ה במר חשון תשס"ו (27.11.05) בשעות הערב ניתנה החלטתי לשחרור העוררות, קטינות, תוך ערבויות עצמיות וערבות מפקחים וכן הפקדה בסך 500 ש"ח. בשל השעה המאוחרת נקבע כי התנאים הכספיים יוסדרו עד למחרת היום בצהריים, ולשם ביצוע השחרור בערב בו ניתנה ההחלטה נתבקש אישור בפקס בחתימת הערבים בדבר נכונותם לערוב, באמצעות ידיו הנאמנות של בא כוח העוררות.

ב.לימים נסתבר, מפי המזכירות, כי ככל הנראה לא מולאו הערבויות. נתבקשה הבהרה. בא כוח העוררות ציין, כי למיטב ידיעתו "רובן (כך במקור – א"ר) המכריע אם לא כל ההורים ביצעו את ההפקדה והערבים בביתם שוכנו העוררות זמנית חתמו בתחנות המשטרה...", וממילא כבר נקבעו תנאי שחרור חדשים בבית משפט השלום לנוער. בא כוח המדינה הגיב, כי רק הורי שניים מן העוררות הפקידו את הערבות, והשאר לא (ואוסיף כי כתבי הערובה נותרו מיותמים בתיק), ובאשר לערבים, קשה לברר את העובדות; אך אין לדעת המדינה מקום לעיון חוזר עתה באשר למי שלא הפקידו, בנסיבות התיק. עיינתי גם בפרוטוקול בית המשפט לנוער מיום 5.12.05, ואני מקוה כי הערבויות דשם נחתמו.

ג.אף אני בדעה כי בנסיבות, משנקבע אשר נקבע בהליך ההמשך בבית המשפט לנוער, אין מקום לכלות עוד זמן שיפוטי ואת זמן הפרקליטות, שניהם משאבים שאינם חוזרים, בחיפוש אחר ההפקדות והערבויות האבודות בהליך דנא, וכבר נאמר במשפט העברי מה שנאמר על מי שאינו עומד בדיבורו ( שולחן ערוך חושן משפט, ר"ד). ואולם משניתן אמון ולא קוים, לדעתי כגודל האמון גודל האכזבה, ויש בכך לדידי – למרבה הצער - לקח מסוים.