בש"פ 10929/03 מדינת ישראל נ. אשר אבוקסיס

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו למשיב עבירות אלימות, הדחה בחקירה והחזקת נשק. נטען, כי באחד מימיו של חודש אוקטובר 2003, בשעת לילה מאוחרת, הגיע המשיב לדירה בבאר-שבע בה היו אותה שעה גבר ושתי נשים. נטען, כי המשיב תקף את הגבר (להלן – "המתלונן") וחנק אותו, וכאשר ניסו הנשים להפריד בינו לקורבנו, תקף המשיב את אחת מהן, ואיים עליה בשבר כוס ובשבריה. בשלב כלשהו דרש המשיב מהמתלונן לעלות לרכבו ולנסוע עמו, ומשהמתלונן התנגד לכך פרצה קטטה, שנקטעה עם בואם של שוטרים למקום. לגרסת המשיבה, איים המשיב על קורבנותיו שלא להתלונן נגדו, ואותו איום עשה את שלו והשוטרים הלכו לדרכם. אולם לאחר כמחצית השעה שב המשיב לאותה דירה, ובעודו עומד מחוצה לה ירה מנשק שהחזיק בידו ארבע יריות לעבר היושבים בדירה, שאחת מהן פגעה באמת יד אחיו של המתלונן.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, ביקשה המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית המשפט לא נעתר לה, ולאחר שהונחו בפניו תסקירים של שירות המבחן, החליט להסתפק בכך שהמשיב יהא נתון במעצר בית מלא בקהילה טיפולית בבאר-יעקב. בית המשפט הוסיף וחייב את המשיב להפקיד ערבויות שונות, ואסר עליו לעזוב את הקהילה הטיפולית בכלל, ולהיכנס לעיר באר-שבע בפרט.

המדינה סברה שהחלטה זו שגויה, ומכאן הערר שבפני.

לאחר שעיינתי בעררה של המדינה ובנספחים לו, ולאחר שהאזנתי לטיעוניהן של באות-כוחן המלומדות של הצדדים, סבורני כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד. נקודת המוצא לדיון אינה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין, לאמור, בידי המבקשת ראיות טובות להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. והרי העובדות בגינן הובא המשיב לדין הן חמורות ביותר, ולא רק משום האלימות בה נקט המשיב כנגד קורבנותיו, אלא בעיקר משום אותו ירי שירה לעבר יושביה של הדירה. כלי הנשק ממנו ירה המשיב לא נתפס, ונדמה כי אין צורך לומר שבכך גלומה סכנה מוחשית לציבור בכלל, ולעדי התביעה בפרט. דברים אלה צריכים להיאמר ביתר שאת לנוכח עברו הפלילי של המשיב, הכולל עבירות רבות בגינן נגזרו לו מספר עונשי מאסר. לא נעלמה ממני העובדה כי הרשעתו האחרונה של המשיב היתה בתחילת שנות התשעים, אולם מנגד ניצבת העובדה האחרת, היינו, שהוא ביצע את המעשים המיוחסים לו עתה כאשר שלושה כתבי אישום נוספים שהוגשו נגדו, ובהם מיוחסות לו עבירות אלימות והחזקת סמים, מתבררים בפני בית משפט השלום.

סיכום הדיון לשלב זה הוא שמהמשיב נשקפת סכנה של ממש, השלובה בחשש שהוא עלול לשבש מהלכי משפט על ידי השפעה על עדים, הואיל ואפשרות אחרונה זו התממשה כבר בערב בו התרחשו האירועים עליהם נקרא המשיב לתת את הדין בתיק זה. די באמור עד כה כדי להקים נגד המשיב עילת מעצר, והשאלה היא, כמובן, אם נכון נהג בית משפט קמא כאשר הסתפק בחלופה של מעצר-בית בקהילה טיפולית.

חוששני, שחלופה זו רחוקה מלהניח את הדעת. כאמור, כלי הנשק ממנו ירה המשיב טרם נתפס, והחשש שהמשיב ישוב ויעשה בו שימוש שריר וקיים, וגם המרחק הגיאוגרפי שבין באר-יעקב לבאר-שבע אינו כזה שיוכל למנוע ממנו לבצע את זממו. יתר על כן, ספק בעיני אם המשיב היה מציע את שילובו בתהליך טיפולי לולא הוגש נגדו כתב האישום הנוכחי, הואיל והתמכרותו, בין אם לסמים (אותה הוא שולל) או לאלכוהול, אינה בבחינת "חדשה מרעישה" לה נחשף רק לאחרונה. לפיכך, ואם אכן גמלה בלבו של המשיב ההחלטה להיגמל מהתמכרותו, הוא יוכל לעשות זאת לאחר שיסתיימו ההליכים בעניינו, ולאחר שיימצא כי לא נשקפת עוד ממנו סכנה כאשר הוא מתהלך חופשי.

אני מחליט איפוא לקבל את הערר, לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.