בש"פ 10938/03 מישל ג'אנו נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע עצר את העוררים עד תום ההליכים בעקבות הגשתו של כתב אישום אשר ייחס להם עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, חטיפה לשם חבלה חמורה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ומעשי פזיזות ורשלנות. נטען, כי העוררים קשרו עם אדם נוסף – יוני צפיר – לחטוף את יניב רווח (להלן – "רווח"), כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה. את המעשה ביצעה החבורה בתאריך 14.1.03, כאשר בסמוך לשעה 03.30 הם איתרו מכונית מסוג ב.מ.וו. בה ישב רווח במושב האחורי. הם עקבו אחר רכב זה, ובשלב מסוים עצרו את רכבם לצידו של הרכב האחר. עורר 1, ג'אנו, נכנס למושב האחורי של מכונית הב.מ.וו., ואילו גנון, עורר 2, ניגש לנהג, הוציאו מהרכב, תפס את מקומו, והסיע את המכונית מהזירה במהירות, בעוד שצפיר נסע עם הרכב האחר בעקבות הב.מ.וו. ועוד נטען, כי במהלך הנסיעה תקף ג'אנו את רווח וגרם לו לחבלות בפניו. לבסוף, כשהרכבים נעצרו, הופתעו בני החבורה על ידי שוטרים שנזעקו למקום, ועל פי גרסת המשיבה, הצליחו גנון וצפיר להימלט רגלית, בעוד שג'אנו ורווח נעצרו.

בפני הערכאה הראשונה נתגלעה מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, והיה זה בעיקר משום שמי שנטען כי היה קורבנה של החטיפה, רווח, לא נטה לשתף פעולה עם חוקריו, וזאת בלשון המעטה. בהודעה שנרשמה מפיו באותו יום, טען כי נהג ברכב לבדו, וכאשר עצר לרגע כדי להטיל את מימיו, קפצו עליו שוטרים ועצרו אותו. רווח נשאל על ידי החוקר, מה הסברו לכך שבבוא השוטרים למקום נמצא עמו גם ג'אנו, ורווח הסתפק בתשובה: "לא יודע". באשר לסימני החבלה שהתגלו על פניו, הסביר רווח כי אלה נגרמו על ידי אחד השוטרים בעת שזה עצר אותו. את הגרסה הזו הכחיש השוטר אבילוב מכל וכל, והוא הוסיף וטען כי שעה שניגש לעצור את רווח שמע מפיו תרעומת ממנה משתמע שהוא הקורבן ("מה אתם רוצים ממני, לא עשיתי כלום, חטפו אותי שני רעולי פנים, לא עשיתי כלום"). אולם, עדותו של אבילוב אינה הראיה היחידה לחובת העוררים. בדיעבד התברר, כי באותו יום התקיים מעקב אחר תנועות אחיו של ג'אנו, וכך הגיעו העוקבים לאשדוד ולזירה שבה החלו האירועים נשוא תיק זה. אחד העוקבים, זה המכונה מספר 780, מסר בהודעה שנרשמה מפיו ביום 14.10.03, כי הבחין בג'אנו ובגנון יושבים ברכבם, כשלפתע הלך ג'אנו לעבר מכונית הב.מ.וו, פתח את דלתה בצורה אגרסיבית ומאיימת ונכנס למושב האחורי. גנון לא פיגר אחריו, וגם הוא רץ לעבר הב.מ.וו. ואילץ את נהגה לצאת מתוך הרכב ותפס את מקומו.

אני סבור כי נכון לשלב זה של הדיון, יש בידי המשיבה ראיות לכאורה לכך שרווח נמנע מלמסור גרסת אמת בחקירתו, וככל הנראה עשה זאת מטעמים שלא קשה לעמוד על טיבם. מאידך, אין ספק שרווח לא נסע לבדו ברכב עובר למעצרו, ולפחות ג'אנו היה עמו. עובדה אחרונה זו, היותו של ג'אנו אחד מנוסעי הב.מ.וו, תואמת להפליא את גרסתו של עוקב מספר 780. אם תוסיף לכך את הנסיבות המוזרות של השתלטות ג'אנו וגנון על רכב הב.מ.וו, והסתלקותם מהמקום בנסיעה מהירה, יש יותר מבסיס לטענתה של המשיבה בדבר היותם של השניים מעורבים במעשה חטיפה. יותר מכך, החבלות שנמצאו על פניו של רווח משתלבות אף הן בתמונה הכללית, לפיה מטרת נסיעתם של רווח והעוררים לא היתה למטרה כשרה, אלא למטרה שונה בתכלית אותה הספיק רווח להגדיר בטרם אימץ לעצמו גרסה מיתממת, היינו, שהוא נחטף על ידי העוררים.

לנוכח כל האמור, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי המשיבה עמדה בחובה הקבועה בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ולעניין זה לא יהא זה מיותר להדגיש כי העוררים בחרו, מטעמים השמורים עימם, לשתוק בחקירתם.

השאלה הנוספת לה נדרש בית המשפט המחוזי היתה אם הוכחה עילת מעצר, ולנוכח האלימות והתעוזה הכרוכים בחטיפתו של אדם ברחובה של עיר והכאתו, השיבה השופטת המלומדת על אותה שאלה בחיוב, ומסקנה זו מקובלת עלי במלואה. בית המשפט המחוזי לא סבר כי יש מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר, ולעניין זה הוא היפנה לגיליון הרשעותיהם של העוררים. ואכן, לעוררים עבר פלילי מכביד ביותר, בגינו נשאו בעונשי מאסר, חלקם ממושכים, ובעובדה שהם נמצאו מבצעים עבירות נוספות, יש כדי ללמד כי סכנתם לציבור רבה.

העולה מהאמור הוא אפוא שדינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.