פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
1099/98
בפני: כבוד השופט י. קדמי
העורר: ראמי דבש
נ
ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערר
על תנאי שחרור בערובה
לפי
סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי
(סמכויות
אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1966-
תאריך הישיבה: כ"ד בשבט תשנ"ח
(20.2.98)
בשם המבקש: עו"ד ראובן בר-חיים
בשם המשיבה: עו"ד אמי פלמור-הרץ
החלטה
נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום (ת.פ. 533/97), בו יוחסה לו עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים ובית המשפט נעתר והורה בהתאם. העורר כופר באשמתו וטענתו היא: כי המתלוננת טועה בזיהויו כמי שביצע בה את מעשה האינוס; וכי ביום המקרה היה ב"מקום אחר". בדיקת טענת האליבי עליה סומך העורר, העלתה ראיות "חדשות" התומכות בה, על פניהן; ובעקבות עיון חוזר במעצרו של העורר, החליט בית המשפט לשחררו בערובה, כשאחד מתנאי השחרור הוא "מעצר בית מלא".
הערר שבפני מכוון להביא לשחרורו המלא של העורר; ולחלופין - לביטול התנאי של "מעצר בית מלא", בו הותנה שחרורו בערובה.
טענתו הבסיסית של ב"כ העורר היא: כי לנוכח הראיות התומכות באליבי שהציג - כשבמסגרתן יש משקל נכבד ביותר, לרישום שיחות שקיים העורר,בפלאפון שלו מן ה"מקום האחר" בו שהה ביום המקרה - אין בחומר החקירה שעמד בבסיס הגשת כתב האישום נגדו, כדי לספק את דרישת ה"ראיה לכאורה", המהווה תנאי הכרחי להחזקת נאשם במעצר עד תום ההליכים; ועל כן יש לשחרר את העורר "שחרור מלא".
במסגרת העיון החוזר קבע בית המשפט כדלקמן:
"... ברור היום שנוכח חומר החקירה שהושלם, גירסת האליבי שהציג המבקש נראית לכאורה מבוססת יותר ויוצרת ספק לכאורי בראיות התביעה. עם זאת, אין כל מקום בשלב זה, להגיע למסקנה כי ראיות התביעה הופרכו וגם היום יש בידי התביעה תשתית ראיות לכאורית מבוססת".
את מסקנתו בדבר קיומה של "תשתית ראיות לכאורית מבוססת" - על אף קיומן של הראיות ה"חדשות" - סמך בית המשפט המחוזי על כך, שגם אם תתקבל טענת האליבי ליום המקרה , קיימת אפשרות שהמתלוננת טעתה במועד שבו נקבה כמועד ביצוע העבירה; ואפשרות זו הינה אפשרות ממשית, בהתחשב בכך שהתלונה נמסרה כארבעה שבועות לאחר האירוע, כאשר לשיהוי בהגשת התלונה ישנו הסבר סביר ולזיהויו של המערער על ידי המתלוננת יש אחיזה בראיות נוספות. ב"כ העורר טוען, כי האפשרות האמורה - טעות במועד האירוע - הינה קלושה ביותר, בהתחשב בכך שהמתלוננת הבהירה לחוקריה, חזור והבהר, כי היא מדייקת במועד שבו היא נוקבת, כמועד התרחשות האינוס.
בחינה מדוקדקת של חומר החקירה הכולל מלמדת, כי יש בכוחו להעמיד יותר מאשר ספק באמיתות ה"אליבי" לו טוען העורר: מסתבר, כי העורר מחזיק ברשותו שני פלאפונים; ומסתמנת אפשרות ממשית, שהשיחות שקוימו באחד מהם מאותו "מקום אחר", לא היו שיחות שקיים העורר, אלא אחר
שהחזיק באותו מועד את הפלאפון ברשותו. במצב דברים זה, אין לומר כי "ראיות האליבי" מכרסמות בכוחה הראייתי של עדות המתלוננת בדבר זהותו של העורר, במידה הנוטלת ממנה את כוחה להקים - יחד עם הראיות האחרות התומכות בה - תשתית ראייתית לכאורית לאשמתו של העורר.
מאידך גיסא, לגירסת המתלוננת - ככל שהיא מתייחסת לזהותו של העורר כמי שאנס אותה - אחיזה ותמיכה בראיות אחרות; ואנכי לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כי במכלול חומר הראיות - לרבות אלו התומכות באליבי שלו טוען העורר - יש תשתית ראייתית לכאורית מספיקה למעצרו של העורר.
משנמצא כי נתקיים התנאי של קיום "ראיה לכאורה" להוכחת זהותו של העורר כמבצע האינוס נושא האישום; רשאי היה - כמובן - בית המשפט המחוזי להתנות את שחרורו של העורר בערובה, כפי שעשה. במצב דברים זה, נותרה לדיון השגתו של ב"כ העורר כנגד התניית שחרורו של שולחו בערובה, ב"מעצר בית מלא". גם בעניין זה, לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. המדובר באישום באינוסה של נוסעת על ידי נהג מונית, תוך הפרה בוטה של האמון אשר מן הדין שישרור בין הציבור לבין נהגי המוניות; והסיכון שהעורר יחזור על המעשה, מצדיקה את התנאת השחרור בערובה ב"מעצר בית מלא", כפי שהורה בית המשפט המחוזי.
לאור כל האמור, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ו בשבט תשנ"ח
(22.2.98).
ש ו
פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98010990.
H02