בש"פ 11004/02 יוסף כהן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים – מפי השופט ע' חבש – לפיה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים – מפי השופטת א' זיסקינד – לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.כנגד העורר הוגש ביום 2.12.02 כתב אישום, המייחס לו שלושה אישומים בעבירות של איומים. באחד האישומים מיוחסת לעורר גם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה. על פי המתואר בכתב האישום, האיומים הופנו כלפי המתלוננת שהייתה חברתו של העורר משך תקופה של כשנה וחצי, וזאת על רקע רצונה של המתלוננת לסיים את הקשר עם העורר. על רקע זה גם השמיע העורר איומים כלפי חברה של המתלוננת בשם הלן וכלפי אביה של המתלוננת. על פי האישום השני, ביום 1.12.02 לאחר חצות המתין העורר למתלוננת בסמוך לביתה. יצוין כי מוקדם יותר הוא הגיע לביתה של החברה הלן, שם שהתה המתלוננת, אך בני הבית סרבו לפתוח בפניו את הדלת. בשעת לילה, כשהגיעה המתלוננת במכוניתה אל הבית, התיישב העורר במכונית והורה למתלוננת באיומים לנסוע לכיוון ירושלים. כאשר יצאה המתלוננת מהרכב והחלה ללכת לכיוון בית הוריה, רדף אחריה העורר, משך אותה בכוח לעבר המכונית ואיים כי יהרוג אותה. כשניסתה המתלוננת לנוס הפיל אותה העורר לארץ, בעט בה בבטנה וברגלה וגרם לה חבורות בגופה.

2.בסמוך להגשת כתב האישום החליט בית משפט השלום, ביום 8.12.02, כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים, בהתאם לבקשת המדינה. בית המשפט קבע כי יש ראיות לכאורה לכל האישומים המיוחסים לעורר. התשתית הראייתית מבוססת על עדותה של המתלוננת, על עדותה של הלן חברתה וכן על עדויות נוספות. בית המשפט קבע כי קיים חשש שהעורר מסכן את המתלוננת ולכן יש עילת מעצר כנגד העורר. בית המשפט הסיק ממעשיו של העורר כי התנהגותו היא אובססיבית כלפי המתלוננת. תקיפתו את המתלוננת מגבירה את החשש לביטחונה של האחרונה. בית משפט השלום בחן את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי הסניגור והיא מגורים בבית אחותו בירושלים. בית המשפט הגיע למסקנה כי בשל התנהגותו של העורר לא ניתן לסמוך על החלופה שהוצעה, בשל קיום חשש סביר וממשי שיבצע עבירה נוספת כלפי המתלוננת.

3.כאמור, על החלטתו של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. בדחותו את הערר, קבע בית המשפט כי ההתנהגות המיוחסת לעורר מצביעה על כך כי המדובר באדם בעל רמה גבוהה של תעוזה ומסוכנות. לדעת בית המשפט המחוזי, העורר הוכיח את מסוכנותו בכך שהוא לא רק מאיים אלא גם מקיים. התנהגותו היא אובססיבית שאיננה מכירה פשרות. על-פי המיוחס לעורר בכתב האישום, הוא ארב למתלוננת ליד ביתה, רדף אחריה, הפיל אותה, בעט בה וגרם לה לחבלות. כן ציין בית המשפט את העובדה כי בעבר הורשע העורר בעבירות של איומים ותקיפה סתם, שבגינן הוטל עליו מאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים למשך שנתיים, תקופה שנסתיימה יום אחד לפני ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב אישום זה. לדעת בית המשפט המחוזי, הרשעתו בעבירה קלה יחסית הייתה צריכה להרתיעו מלבצע העבירה החמורה יותר של איומים ותקיפה הגורמת לחבלה.

4.באשר לחלופת המעצר, התייחס בית המשפט לתצהירים שהוגשו לו בדבר אופיו הטוב של העורר. עם זאת, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין בחלופה זו כדי להפיג את החשש ממסוכנותו של העורר. בסיכום מציין בית המשפט המחוזי כי איננו מקל ראש בפגיעה בחירותו של העורר, "אך מי שפועל באופן אימפולסיבי ודבק במטרתו להחזיר את המתלוננת לחיק יחסיו ויהי מה, ויוצא בחצות, רק להראות לאחרים מי גבר, עושה מה שתואר לעיל במתלוננת, אין לתת בו אמון שהוא יכול לרסן את עצמו ואת דחפיו מלהמשיך במה שהתחיל בו".

5.לפני טען בא-כוח העורר כל מה שניתן לטעון לזכותו של העורר ולזכות חלופת המעצר, אך לא השתכנעתי כי נפל פגם בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות אשר שללו את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. גם לדעתי קיים חשש ממשי לשלומה של המתלוננת ולשלומם של העדים האחרים.

אי לכך הערר נדחה.