בש"פ 11012/05 אשרף אבו אעדייה נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט רוזן) מיום 24.11.05 בב"ש 93781/05, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו המתנהלים בת"פ 40329/05.

ב.(1) ביום 13.11.05 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. כנטען בכתב האישום, בערב 7.11.05 (אור ל-8.11.05), בעת חיפוש שנערך ברכבו של העורר, החזיק ברכב שקית ובה 221.57 גרם (נטו) של הסם המסוכן הרואין.

(2) יחד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, המעוגנות בין השאר בתגובותיו בעת מעצרו, וכי לא ניתן להפיג את מסוכנותו בחלופת מעצר עקב החזקת כמות גדולה של הירואין, אף נוכח גילו הצעיר ועברו הנקי.

ג.(1) בעררו מבקש העורר לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

(2) העורר חוזר על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי, קרי, כי הוא בעל עבר פלילי נקי, צעיר – בן 26 כיום - ובן למשפחה נורמטיבית, וכי חרף קיומן של ראיות לכאורה כנגדו, יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר, שכן אין עוצמת הראיות מצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

(3) אין העורר חולק כי נתפסו סמים ברכב, אולם חולק הוא על הקביעה כי ידע שברכב מצויים סמים. לטענת העורר הרכב אינו שלו אלא של אביו. עוד נטען כי תעודת ביטוח הרכב אינה על שם העורר אלא על שם אחיו, וכי מספר תעודת הזהות המופיע בביטוח הרכב אינו של העורר. נטען כי הן העורר והן אביו העידו, שבבוקרו של יום המעצר נהג אביו ברכב בשעות הבוקר.

(4) בדיון נטען על-ידי בא כוח העורר, כי לא נתפס על גופו של העורר דבר העשוי להפלילו, כי אין בתיק כל ראיה שהעורר יכול היה לדעת על הסמים, אשר נמצאו ברכב שהמשפחה כולה נוסעת בו; טענות שהועלו באשר להתנהגות העורר בשעת המעצר יסודן בהלם המעצר ובשליטה לא מלאה בלשון העברית. כן חלק בא כוח העורר על פרשנות בית המשפט קמא לשיחת עימות בין העורר לקטין שעמו נעצר וששוחרר מייד; ונטען כי הוא גם הופלה מן הקטין ששוחרר. לפיכך, לשיטת בא כוחו של העורר, יש מקום להידרש לחלופת מעצר, וזאת גם בשל נסיבות אישיות קשות כמו מות בנו הפעוט של העורר בתאונת דרכים, שקלעהו למשבר.

(5) באת כוח המדינה הצביעה על התנהגות העורר בעת מעצרו, בכך שהרחיק עצמו ממי שנתפס עמו וכן מן הרכב, תוך תשובות שאינן הגיוניות, כמחשידה – בנוסף לעצם מציאתם של הסמים.

ד.(1) עיינתי בראיות רלבנטיות. המעצר ראשיתו במידע מודיעיני. משנעצר המבקש (זכרון דברים של פקד יניב וולבוביץ מיום 8.11.05 שעה 01:40), ולאחר שהוזהר, נשאל כיצד הגיע למקום ואמר שהגיע עם חבר שאינו זוכר את שמו; אחר כך נשאל למי שייך הרכב והשיב שאינו יודע, ושוב בהמשך כשהגיעו לרכב נשאל על שייכות הרכב ואמר שאינו יודע אז לחץ החוקר על "שלט" הרכב והאזעקה ציפצפה. בחקירה במשטרה (על-ידי פקד שי אמיר) בו בלילה, הכחיש העורר (עמ' 1) את היותו סוחר סמים ואמר שהסמים ברכב אינם שלו, אולם אמר גם כי הרכב שייך לאחיו "אך הוא שלי כל הזמן" (עמ' 2).

(2) גם בתמליל 473/05, המתעד שיחה בין העורר לקטין שהיה עמו בשעת המעצר, אף שהסניגור המלומד ניסה לפרשו באורח המקל על שולחו, אומר העורר לקטין "אל תדבר" ואחר כך "אנחנו לא ראינו שום דבר...". גם בהמשך ישנן אמירות מחשידות. אך אף בלעדי התמליל, העיקר הוא קיומה של כמות הרואין משמעותית ברכב שהחזיק בו העורר, והתנהגותו בעת המעצר אומרת דרשני.

(3) אודה כי לא בקלות ייעצר אדם בעל עבר נקי עד תוך ההליכים, ובודאי יש צער על אבדן ילדו של העורר, אך כשהמדובר בסם "קשה" מסוג הרואין, בכמות מסחרית משמעותית בהחלט וללא הסבר משכנע באשר לה, בצירוף החיזוקים כאמור, נוטה הכף אל עבר המעצר. המסוכנות הסטטוטורית והמהותית נובעת מן הסם ומכמותו, והנטל להפריך את משמעה לא הורם באורח שיצדיק חלופה. לא מצאתי איפוא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, ואין בידי להיעתר לערר.