בש"פ 11056/05 אלכסנדר גרשטיין נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת מרוז) מיום 22.11.05 בב"ש 21825/05, בגדרה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום באשדוד (השופטת וולפסון) מיום 17.11.05 בב"ש 1356/05, שהורתה על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית מכרי משפחה בנצרת עילית.

ב.(1) כנגד העורר הוגש ביום 28.9.05 כתב אישום המייחס לו בשני אישומים שונים שתי עבירות סחר בסמים מסוכנים בגין מכירה לסוכן סמוי בימים 30.8.05 ו-31.8.05. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה מבית משפט השלום באשדוד את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

(2) ביום 17.10.05 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, אולם עקב היות תיק החקירה מבוסס ברובו על עדות סוכן סמוי שהוא עבריין ונרקומן, יש לשקול חלופת מעצר. לאחר שהתקבל תסקיר מעצר ביום 17.11.05, הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בנצרת עלית. על החלטה זו עררה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

(3) ביום 22.11.05 קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה והחליט על מעצר העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי ציין את ההלכה, כי אין בוחנים מהימנות עדים בשלב בחינת הראיות לכאורה. עוד ציין בית המשפט, שמסקנות בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה מזה וכי יש לבחון בזהירות את עדות הסוכן הסמוי מזה – סותרות זו את זו. ועוד, כיון שלעורר עבר פלילי בעבירות סמים, נקבע כי אין הוא בא בגדר החריג לכלל המעצר בגין עבירות סחר בסמים.

ב (1) בערר נטען כי כי אין ראיות לכאורה נגד העורר, שכן אין כל ראיה חיצונית התומכת בעדות הסוכן. לחילופין נטען, כי אף אם ישנן ראיות לכאורה, הן אינן בעוצמה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. עוד נטען כי יש ראיות שבעת הפללת העורר צרך הסוכן סמים. נטען כי שירות המבחן המליץ על שחרור העורר למעצר בית בנצרת וכי בית משפט השלום נתן אמון בערבים; וכי מסוכנותו של העורר תפחת במעצר הבית, שכן על פי המלצת שירות המבחן הוא ישולב במרכז גמילה ספציפי.

(2) בדיון טענה באת כוח העורר, הן באשר לראיות, בעיקר בכל הנוגע למהימנות הסוכן ולטענת העורר כי הכסף שולם בעבור מכשיר וידאו והן באשר לחלופה; כיוון שמאז 1995 לא הואשם העורר בעבירות סחר, ניתן לשיטתה "לנטרל" את העורר מן הסביבה ולמנוע פגיעה. באת כוח המדינה תמכה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וציינה כי הגם שהסוכן הוא עבריין ונרקומן, הראיות הבאות מאת השוטר מפעיל הסוכנים והחיזוקים מפיגים את הקושי שבמהימנות הסוכן ואין חולשה בראיות, ואף החלופה אינה נראית רצינית דיה.

ג.(1) עיינתי בראיות, בתסקיר שירות המבחן ובגליון ההרשעות הקודמות של העורר. מן הראיות התרשמתי כי הגם שנעשה על-ידי המשטרה שימוש בתיק בסוכן נרקומן, וכידוע לא אחת נעשה שימוש בסוכנים שאינם טלית שכולה תכלת וההכרח לא יגונה, מכלול הראיות הקשורות בו ובאנשי המשטרה מהווה תשתית ראייתית לכאורית המקימה עילת מעצר, בוודאי זו הסטטוטורית הכרוכה בסחר בסמים. אכן, לעתים ראיות לכאורה בעוצמה נמוכה לפי התרשמות בית המשפט מהוות, על פי פסיקה, טעם לבחינת חלופה, וסבורני שלכך נדרשה שופטת בית משפט השלום; אולם לגופם של דברים סבורני שאין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כפי שיבואר.

(2) באשר לעוצמת הראיות, כשלעצמי נראה לי כי עם כל המאמץ שעשתה באת כוח העורר למצוא חולשה בראיות הבאות מאת הסוכן, בסופו של יום הרושם המצטבר כאמור הוא שהראיות לכאורה מבוססות.

(3) באשר לחלופה, אכן אין המדובר בסוחר סמים גדול, אלא בנרקומן מתמכר השולח ידו לכאורה גם בסחר, אלא שפעולות הסחר שעשה על פי הראיות היו בסמים קשים מסוג הרואין וקוקאין; וכבר נפסק פעמים הרבה כי סחר בסמים מגבש עילת מעצר, והנסיבות לשחרור לחלופה יהיו חריגות. במקרה דנן עברו של העורר פועל לחובתו, גם אם הוצעו ערבים שאין דופי בכוונתם הטובה, וששירות המבחן תמך בהם. חמש הרשעותיו הקודמות של העורר, נרקומן רב שנים, הן מן השנים שבין 1995 ל-2000, קרי מגיל 20 (הוא בן 30 כיום); ראשיתן בתיווך בסמים, המשכן בתקיפה ובהפרת הוראה חוקית ואחר כך בהחזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית. הוא גם ריצה מאסר בפועל. היה נדמה כי העורר חדל מעיסוקים פליליים; על פי התסקיר מיום 10.11.05 אכן היו שנים שבהן לא עבר עבירות והיה מטופל במתדון, תחליף הסם. ואולם, מאפריל שנה זו חלה נסיגה בתפקודו והוא גלש אף להרואין, ומכאן לכאורה לסחר. ועוד, לאחר שהוטל על-ידי באת כוחו של העורר בדיון ספק בהרשעות בעניין הפרת הוראה חוקית העבירה באת כוח המדינה את פירוטן, והריהן ארבעה מקרים של הפרת צוי הרחקה ומעצרי בית, לרבות הרחקת העורר מבית אמו, כולן אמנם מ-1997.

(4) על פני הדברים המדובר איפוא בעורר ששקע בהתמכרות לסמים מגיל צעיר, הסתבך שנים בעבירות, ניסה – כעולה מן התסקיר – מסגרות גמילה ללא הצלחה, אלא שטופל במתדון, ולימים - בשנה זו – חזר לסורו. צר על אדם צעיר שאינו מצליח להיחלץ מן המארה שבסמים, אך תולדותיו, לרבות הפרת הוראות חוקיות, מגבשות חשש לאי עמידה בתנאי מעצר הבית, ואיני בטוח ביכולתם של הערבים, אף שברצונם הטוב אין להטיל ספק, להציב את הסייגים הנדרשים. מכל מקום, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אמנם, באת כוח העורר טרחה והציגה פסיקה בה שוחררו גם סוחרי סמים לחלופה, ואכן היו מקרים כאלה, איש לנסיבותיו; ואולם, אחר התלבטות לא ראיתי כי לעת הזאת ניתן לנהוג מנהג בית הלל לגבי העורר. הצורך בהגנה על הציבור מסחר בסמים, בודאי קשים, מטה את הכף לחובתו.

(5) עם זאת עלי לציין שני אלה: מצבו של העורר, הנזקק למתדון עקב התמכרותו, מצדיק, ראשית, כי משפטו יתקיים מהרה ככל הניתן (ואבקש מחילה אם מתפרץ אני לדלת פתוחה בעניין זה). התביעה והסניגוריה כאחת מתבקשות לתת יד לכך – ולמעלה מן הצורך אעיר, כי בין אם יורשע העורר, וכמובן איני קובע דבר באשר לכך, ובין אם לאו יש מקום כי יופנה לטיפול במסגרת המתאימה. שנית, בכל מקרה בשל מצבו ראוי כי גם במסגרת המעצר יוחזק העורר במקום מתאים ויטופל כראוי למצער במתדון כאמור, כדי שלא ידורדר עוד יותר. הפרקליטות מתבקשת להואיל ולהעביר החלטה זו בהקשר דנא לרשויות העוצרות, והן מתבקשות ליתן לכך דעתן. בכפוף לאמור, אין בידי להיעתר לערר.