בש"פ 1108/01 סלים מועד נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט גלפז) בתיק ב"ש 1202/01 מיום 2.2.01 בה הורה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר.

2.העורר הואשם בתקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות כלפי אשתו בכך שתקף אותה וגרם לה חבלה של ממש. כן הואשם בכך כי במהלך אוגוסט 2000 איים העורר על אשתו כי ירצח אותה ויחתוך את פניה. גם לאחר מועד זה הוסיף לאיים עליה במספר הזדמנויות באמצעות הטלפון כי יפגע בשלומה, וכל זאת בכוונה להפחידה. הוא הואשם גם בהעסקה שלא כדין של פועלים ללא רשיון עבודה ושהייה בישראל.

3.בית משפט השלום בדונו בבקשת המעצר עד תום ההליכים מצא כי קימות ראיות לכאורה המערבות את העורר בעבירות המיוחסות לו. כן קבע קיומה של עילת מעצר בגין מסוכנותו וציין את עובדת הרשעותיו הקודמות של העורר הנאמדות ב31- עבירות שונות לאורך השנים 91 עד 98. בכלל עבירות אלה גם איומים, תקיפה, הפרעה לעובד ציבור ועוד. בית המשפט היה ער גם לעובדה כי כנגד העורר הוגש כתב אישום באוקטובר 1999 בו יוחסו לו עבירות תקיפה ואלימות חמורות נוספות נגד אשתו וילדיו ובני משפחה אחרים. באותו ענין הוא נעצר עד תום ההליכים ובמסגרת ההליך לגזירת העונש הוא שוחרר לצורך העמדתו לחוות דעת שירות המבחן והפנייתו לטיפול מונע בתחום אלימות במשפחה. בסופו של דבר, במסגרת עיסקת טיעון, הוארך עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו והוא הועמד בפיקוח טהור של 3 שנים. עוד צויין בענייננו כי העורר לא התייצב במשטרה לצורך חקירה אף שנדרש לעשות כן, וגם מכך הסיק בית משפט קמא על דבר מסוכנותו.

חרף כל אלה, בדונו בחלופת מעצר, ייחס בית המשפט משקל לעמדתה הסלחנית של המתלוננת במשפט הקודם ולדברי בית המשפט באותו ענין מהם ניתן היה להסיק על התפתחות חיובית בהתנהגות העורר. בעקבות אלה הוא מצא כי ראוי לשחרר את העורר בחלופת מעצר.

4.בית המשפט המחוזי, בפניו ערערה המדינה, סטה מהחלטה זו והורה על מעצרו עד תום ההליכים של העורר. הוא מצא כי אין מקום בנסיבות הענין להורות על חלופת מעצר לאור אופי העבירות נשוא כתב האישום שנמצאו להן ראיות לכאורה, ונוכח הרשעותיו הקודמות של העורר המצביעות על מסוכנותו הרבה.

בפנינו טוען העורר כי תלונות אשתו נושאות אופי מגמתי לאור הליכי גירושין מתמשכים בין בני הזוג, וכי המעצר פוגע כלכלית לא רק בעורר אלא גם במשפחות עובדיו, המושעים מעבודתם עקב סגירת עסקיו.

5.אין מקום לקבלת הערר. הונחו ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בעבירות חמורות כלפי אשתו, המצביעות על מסוכנותו הרבה לבטחונה הגופני והנפשי. מדובר במעשים מתמשכים, חלקם כרוכים באלימות פיזית ממש וחלקם באיומים עד כדי איומי רצח, אשר בנסיבות הענין יש להתייחס אליהם במלוא הרצינות והמשקל.

אין לייחס משמעות רבה לעובדה כי בשלב ההליך הקודם הציגה המתלוננת עמדה סלחנית כלפי העורר, ואין עמדה כזו שוחקת, כהוא זה, את חומרת המעשים שנעשו כלפיה. עמדה כזו עשויה לבטא רגעים של חולשה מצד בן זוג מותקף בתקוותו לאחות את הקרע המשפחתי וליתן הזדמנות לשיקום המשפחה. מכל מקום, עובדה היא כי חרף עמדה זו, חזר העורר לסורו ומעשי האלימות והאיומים המתמשכים מצידו יעידו. מסוכנותו של העורר בולטת ביתר שאת על רקע עבירות האלימות הקודמות שביצע כלפי אשתו לפני זמן לא רב המעידות על יצרי אלימות בלתי נשלטים ומסוכנות מתמשכת. נסיבות אלה אינן מאפשרות מציאת חלופה אשר תגן על שלומה ובטחונה של המתלוננת בדרך ראויה, ושוב אין לתת אימון בעורר כי יקיים את מטרת המעצר באם ישוחרר, ולו בתנאים מחמירים.

לאור זאת, יש לדחות את הערר.