בש"פ 1109/05 פלוני נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בו נטען כי בשתי הזדמנויות ביצע הפרה של הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובאחת מן הפעמים גם תקף בנסיבות מחמירות את גרושתו - המתלוננת. הצווים שהופרו על ידי העורר הם צווי הגנה שהוצאו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר אסרו עליו להיכנס לדירת המתלוננת, להטריד אותה וליצור עימה קשר. על פי הנטען בכתב האישום, הגיע העורר, על אף הצווים, לבית גרושתו ומששמע אותה משוחחת בטלפון עם אחר, התלהט ובסופו של הוויכוח אף תקף אותה. גם בארוע השני הגיע העורר לביתה של המתלוננת והרעיף עליה קללות בנוכחות הילדים.

בית משפט השלום בנצרת (סגן הנשיא ג'

אזולאי ) דן בבקשת המעצר שהגישה התביעה, וקבע כי מתקיימת עילת מעצר נגד העורר, וכן כי יש ראיות לכאורה נגדו. הוא הורה, איפוא, על המשך מעצרו של העורר אך הורה גם על הכנת תסקיר מעצר בעניינו. ערר על החלטת המעצר נדחה בבית המשפט המחוזי (השופטת א' הלמן ). בהחלטתה בערר ציינה השופטת כי מסוכנותו של העורר עולה מן האובססיביות כלפי גרושתו, ואובססיביות זו עומדת ביסוד צווי ההגנה שניתנו נגדו.

לאחר שהוגש תסקיר המבחן בעניינו של העורר שב בית משפט השלום (השופטת ל' יונג-גופר ) ודן במעצרו של העורר ובאפשרות לשחררו לחלופת מעצר. בבית המשפט היו מספר דיונים והוצעו מספר אפשרויות לחלופה; תחילה התיר בית המשפט לעורר לעבוד כנהג משאית בשעות היום בהגבלות מסויימות, אולם בהמשך התברר כי הפיקוח על העורר שהוצע לחלופה זו - פיקוח בידי המעביד, אין בו כדי להבטיח מעקב אחר תנועותיו בזמן העבודה. בסופם של הליכים אלה נקבע כי העורר ישב במעצר בית בבית אחיו שבחיפה והותר לו לצאת מהבית בין השעות 12:00 עד 22:00 בלוויית אחיו. כן נאסר על העורר ליצור קשר עם המתלוננת ונקבעו ערבויות ותנאים נוספים.

העורר פנה שוב לבית המשפט המחוזי בנצרת, ובעררו ביקש להשתחרר ממעצר הבית ולחלופין לאפשר לו לעבוד ולנהוג במשאיתו. בית המשפט המחוזי (השופט א ' אברהם ) לא ראה כמובן לדון בערר כערר על החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי, אך בחן שוב את הבקשה לאפשר לעורר לעבוד כמבוקשו. בענין זה הגיע למסקנה זהה לזו של בית משפט השלום, כי נסיעה ללא פיקוח צמוד של אדם, תוך הסתמכות על מכשיר ה"איתורן" שלפיו המעביד יכול לעקוב אחר המשאית, איננו פיקוח מספיק. בית המשפט סבר שהעורר עלול להחנות את המשאית ולהמשיך בדרכו למקום אשר נאסר עליו להגיע אליו, מבלי שאיש יבחין בכך.

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי כל עוד העורר אינו מציע מפקח שיתלווה אליו, ויפקח על תנועותיו כל שעות היממה, לא יוכל לעסוק בנהיגת משאית. לפיכך דחה את הערר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בטיעוניו ביקש העורר, הכופר באישומים המיוחסים לו, לבטל את ההחלטות שניתנו בעניינו, והמגבילות את חופש התנועה שלו, כאמור.

עניינו של העורר נבדק, כעולה מן האמור, במספר הליכים, ובכולם נקבע כי עקב הסיכון הנשקף מהעורר לגרושתו, אין לאפשר לו לנוע באופן חופשי בכבישי הארץ. בית משפט השלום (השופטת ל' יונג-גופר ) קיים מספר דיונים בענין ובפניו נחקרו ערבים פוטנציאליים. בית המשפט גילה רצון "ללכת לקראת העורר", אך הגיע למסקנה כי ללא ליווי אין לשחרר את העורר. מסקנה זו אושרה גם בערכאת הערעור. ואמנם, העורר על פי הנטען, הפר צווי בית משפט, והשופטים שבחנו את עניינו, וכן תסקיר המעצר, עמדו על הסיכון הנובע מהאובססיביות שהוא מגלה כלפי גרושתו. בנסיבות אלה, איני רואה להתערב בהחלטותיהם של הערכאות שבחנו את עניינו של העורר. משפטו של העורר קבוע במועד לא רחוק, בתחילת אפריל, ויש יסוד להניח כי הוא יתחיל ויסתיים בו ביום. עד להכרעה במשפט גופו, אין מנוס מהגבלת חופש התנועה של העורר, בכפוף לכך שיימצא לו מפקח, להנחת דעתו של בית המשפט קמא.

אשר על כן הערר נדחה.