בש"פ 1110/09 מדינת ישראל נ. ראאד סנדוקה

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא ע' חבש ) בתיק ב"ש 5595/08 מיום 3.2.2009, לפיה נדחתה בקשת העוררת לעצור את המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם, והוחלט לשחררם למעצר בית בתנאים מגבילים.

כנגד המשיבים הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס להם עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בין המתלונן למשיבים ואדם אחר (להלן:

האחר ) נוצר קשר חברי. ביום 3.12.2008 בשעה 20:20 לערך, אסף המתלונן את המשיבים ואותו אחר ברכבו משער שכם בירושלים, והסיעם לדירתו. בשעה 22:00 לערך, כאשר שהו הארבעה בדירתו של המתלונן, ביקש האחר מהמתלונן כסף, והלה ענה כי אין לו כסף. בתגובה, תפסו שלושתם את המתלונן בכוח, כאשר המשיב 2 חונק אותו בצווארו והמשיב 1 אוחז ברגליו. לנוכח המצב, הציע המתלונן לשלושה את ארנקו, אותו לקח המבקש 1. לאחר מכן המשיבים וחברם הובילו את המתלונן לחדר השינה, שם פתח להם זה האחרון כספת, ממנה לקחו 1,000 ש"ח במזומן, ארבעה טלפונים ניידים, שתי טבעות זהב ושעון יד עתיק. בשלב זה כיסו את פיו של המתלונן בסרט דביק שהביאו עמם וכפתו את ידיו באמצעות הסרט. השלושה החלו לחפש חפצים יקרי ערך בדירה, כאשר המשיבים שומרים על המתלונן לסירוגין, בעודם אוחזים בסכין, ומאיימים עליו, כל אחד בתורו, כי אם יפנה למשטרה הוא ישלם בחייו. בנוסף לפריטים שתוארו לעיל, לקחו השלושה חפצים שונים מהדירה ואף הכריחו את המתלונן לגלות להם את הקוד הסודי של כרטיס האשראי המצוי בארנקו. בטרם עזבו את הדירה, כיסו את פיו של המתלונן שוב בעזרת הסרט הדביק, קשרו את רגליו והידקו את הקשר על ידיו. לבסוף נטלו את מפתחות מכוניתו אשר נמכרה מאוחר יותר לאדם שזהותו אינה ידועה לעוררת.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ביום 23.12.2008 קבע בית המשפט המחוזי כי כנגד המשיבים קיימות ראיות לכאורה וכן קיימת עילת מעצר ומסוכנות מצדם. לאור זאת, בית המשפט דחה את מתן החלטתו למועד אחר, וזאת על מנת לשקול חלופת מעצר אפשרית עד לאחר קבלת תסקיר מעצר משירות המבחן בעניינם של המשיבים.

ביום 3.2.2009 קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים ישוחררו למעצר בית מלא בביתם, בפיקוח הוריהם. למשיב 1 ניתן אישור להתלוות אל אביו ביציאתו לעבודה, בין השעה 07:00 לשעה 16:30. המשיבים חויבו להפקיד ערבות עצמית וערבות צד ג' של שני ערבים בסך של 20,000 ש"ח כל אחת; והפקדת פיקדון בקופת בית המשפט, המשיב 1 בסך 10,000 ש"ח והמשיב 2 בסך 5,000 ש"ח. בנוסף, הוחלט כי המשיבים לא יוכלו לצאת מן הארץ עד לסוף ההליכים המשפטיים בעניינם, וכן יועמדו תחת פיקוח שירות המבחן על מנת שיעזור להם להתמודד עם בעיותיהם. בית המשפט שקל את המסוכנות הנשקפת מצד המשיבים אל מול התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהם, עברם הפלילי הנקי וגילם הצעיר. לאור זאת, הגיע למסקנה כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מצדם על ידי מעצר בית בפיקוח הוריהם כהמלצת שירות המבחן,

בתנאים שפורטו לעיל.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העוררת, טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיבים בדרך של חלופת מעצר. לדידה, עובדות כתב האישום מלמדות על תכנון מראש של פשע אלים, אשר בוצע תחת איומים, תוך ניצול האמון שנתן בהם המתלונן. העותרת מוסיפה כי שירות המבחן התעלם מעובדות אלו, עת המליץ בתסקירו על שחרורם לחלופת מעצר. לבסוף נטען כי המעשים המיוחסים למשיבים אינם מלמדים רק על סכנה לציבור הרחב מצדם, אלא שהאיומים שהשמיעו תוך כדי ביצוע השוד, וחששו של המתלונן מפניהם כעולה מן הודעתיו וסירובו לערוך עמם עימות, מעידים על חשש אמיתי לשיבוש הליכי משפט והעלמת הרכוש הגנוב שטרם נתפס, אם ישוחררו.

לטענת המשיבים, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ומצא שיש מקום לשחררם לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, על סמך המלצת הגורמים המקצועיים בשירות המבחן.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות, בכפוף לאמור להלן.

כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר, שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. על בית המשפט,

בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות טיב המעשים המיוחסים לו, המלצת שירות המבחן ועברו הפלילי. אכן, עמד על כך בית המשפט המחוזי, כי שדידת אדם הרוכש אמון למשיבים, תוך שימוש בנשק קר ובתכנון מראש, מעידה על מסוכנות הנשקפת מצד המשיבים. אף על פי כן, בית המשפט המחוזי לא השתכנע כי שחרורם למעצר בית אין בו כדי לאיין מסוכנות זו.

קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי. במקרה שבפניי, יש לתת את הדעת על כך כי מדובר בשני בחורים צעירים, ללא עבר פלילי, וכן כי שירות המבחן התרשם כי חווית המעצר אשר חוו לראשונה כעת הותירה בהם רושם חזק, ומהווה גורם מרתיע מפני הפרת תנאי שחרורם. זאת ועוד, שירות המבחן התרשם כי הוריהם של שני המשיבים מבינים את חומרת המצב לאשורו ובידם הנכונות והיכולת לפקח עליהם. בנסיבות אלו, איני רואה לנכון לקבל את טענת העוררת כי לא היה מקום לשחרר את המשיבים לחלופת המעצר אותה קבע בית המשפט המחוזי (ראו בש"פ 102/05 איסייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2005)).

עם זאת, ולאור עובדות כתב האישום החמור, המעיד על תכנון מראש של ביצוע מעשים אלימים כלפי המתלונן, אשר הזמין את המשיבים לביתו על רקע היכרותו המוקדמת עמם, מצאתי לנכון להחמיר את התנאים אותם קבע בית המשפט המחוזי,

באופן כדלקמן:

(1)

תחת הפקדת הערבות העצמית וערבות צד ג' של שני ערבים לכל משיב בסך 20,000 ש"ח כל אחת, הנני מורה על הכפלת הסכום האמור, כך שכל משיב ימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' של שלושה ערבים– אשר אחד מהם הינו אביו בהתאמה– בסך 40,000 ש"ח כל אחת.

(2)

המשיב 1 יפקיד בקופת בית המשפט סכום של 20,000 במקום הסכום אותו קבע בית המשפט המחוזי.

(3)

המשיב 2 יפקיד בקופת בית המשפט סכום של 10,000 במקום הסכום אותו קבע בית המשפט המחוזי.

(4)

הנני מבטל את ההיתר שניתן למשיב 1 על ידי בית המשפט המחוזי לצאת לעבודה יחד עם אביו, ומורה כי הלה יישאר במעצר בית מלא בכל שעות היממה, וזאת לצורך הבטחת פיקוח יעיל עליו.

יתר רכיבי החלטתו של בית המשפט המחוזי יותרו על כנם.