בש"פ 11102/05 אלכסנדר קונסטנטינוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' רוזן ) מיום 22.11.05, אשר קיבל את עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (השופטת י' הניג ) מיום 6.11.05, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.כנגד העורר ושלושה אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם תקיפה בנסיבות מחמירות. לעורר ולנאשם נוסף, מיכאל באום (להלן: מיכאל ), יוחסה גם פציעה בנסיבות מחמירות. לעורר לבדו יוחסו, בנוסף, גם עבירות של החזקת סכין, איומים והשמדת ראיה. לפי עובדות כתב האישום, העורר הגיע עם חבריו למועדון "חסילון" בהרצלייה, שם גרמו למהומה. לאחר שהמאבטחים במקום מצאו על גופו של העורר סכין ולקחוה ממנו, סולקו העורר וחבריו מהמקום. בעקבות סילוקו, כך נטען, איים העורר על המאבטחים ועל יחצ"ן המקום איומים שונים, בין היתר, כי יחזור למקום וידקור אותם. טרם עזיבתו את המקום ביקש העורר כי סכינו תוחזר לו, וזמן קצר לאחר שנעשה כבקשתו פרצה קטטה בין העורר וחבריו לבין המאבטחים, במהלכה נדקרו שני מאבטחים. על פי הנטען, אחד המאבטחים נדקר על ידי מיכאל, ואילו העורר הוא שדקר את המאבטח השני, נועם שהרבני (להלן: נועם ) בבטנו התחתונה. כתוצאה מהדקירה אושפז נועם בבית חולים ונותח. לאחר שחזר לביתו, מואשם העורר כי כיבס את בגדיו בכוונה למנוע את השימוש בכתמי הדם שהיו עליהם כראיה.

עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר ואת מיכאל עד תום ההליכים. לגבי שני הנאשמים הנוספים הסכימה המדינה לשחררם למעצר בית מוחלט. בבקשתה טענה המדינה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העורר ומיכאל, ביניהן עדויות המאבטחים, שינוי גרסאותיהם של העורר ויתר הנאשמים, זיהוי הסכין שנמצא בזירת האירוע עם הסכין שהביא עמו העורר למקום, הודאת העורר בהשמדת הראיות והודאות חלקיות של יתר הנאשמים וכן תעודות רפואיות המעידות על הפציעות אשר נגרמו למאבטחים. כן צוין כי לעורר הרשעה קודמת בעבירת סמים. לטענת המדינה, קמה כנגד העורר ומיכאל עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מאחר שמדובר בעבירות אלימות שבוצעו תוך שימוש בסכין. כן נטען כי נוכח עבירת השמדת הראיה המיוחסת לו, קיים חשש כי שחרור העורר יביא לשיבוש מהלכי משפט. בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת י' הניג ) מצא, לאחר ששמע את טענות הצדדים, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר בגין העבירות המיוחסות לו, למעט עבירת הפציעה בנסיבות מחמירות, אשר לגביה קיימת חולשה ראייתית. בית המשפט קבע כי זיהויו של העורר כמי שדקר את נועם מבוסס על ראיות נסיבתיות, ובהן הודאת מאבטח אחר כי ברשות העורר נתפס סכין, שהוחזר לו בטרם הדקירה; הודאת עדת ראיה כי ראתה את העורר עושה תנועות עם אגרופו לכיוון בטנו של נועם; והתנהגותו המפלילה של העורר אשר כיבס כבר באותו הערב את בגדיו המוכתמים בדם. עם זאת, בית המשפט סבר כי התיזה לפיה העורר הוא שדקר את המאבטח אינה האפשרות הסבירה היחידה העולה מראיות אלה, וכי קיימת אפשרות סבירה נוספת, ולפיה אדם אחר ביצע את מעשה הדקירה. בהתאם לכך קבע בית משפט השלום כי חולשתן היחסית של הראיות מצדיקה בחינת חלופת מעצר בעניינו של העורר. מתסקיר המעצר שהוגש לבית משפט השלום בעניינו של העורר עולה כי שירות המבחן התרשם שהעורר מגלה בעייתיות באורח חייו, מטשטש את אחריותו למעשיו, מתקשה להשתייך למסגרת ונוקט בעמדה קורבנית. שירות המבחן אף שלל את חלופת המעצר שהוצעה, בבית אמו של העורר, ככזו שתוכל לצמצם את רמת הסיכון הנשקפת מן העורר. בהתאם לכך שלל בית המשפט את חלופת המעצר שהוצעה, והורה על עריכת תסקיר נוסף. תסקיר המעצר הנוסף, מיום 15.11.05, בחן את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אביו, עמו לא היה העורר בקשר תקופה ארוכה. שירות המבחן התרשם מהכנות ומהאכפתיות שגילה האב וכן מיכולתו להוות חלופת מעצר הולמת. בהחלטתו המשלימה מיום 21.11.05, קיבל בית משפט השלום את המלצת שירות המבחן, והורה על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית אביו בפתח תקווה, בתנאי מעצר בית מלא ובפיקוחו של אביו למשך 24 שעות ביממה. בית המשפט העמיד את העורר בפיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים, וכן אסר עליו להתקרב במרחק הפחות מאלף מטרים למועדונים או ליצור קשר עם יתר המעורבים בפרשה או מי מבין עדי התביעה. עוד הורה בית המשפט על הפקדת סך של 3,000 ₪ בקופת בית המשפט וכן התחייבות עצמית וערבות צד ג' של הערב בסך 20,000 ₪ כל אחת.

2.על החלטת בית משפט השלום הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 22.11.05 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ד' רוזן ) את הערר, וקבע כי אדם המצטייד בסכין בצאתו לבילוי עם חברים, מגיע לכלל עימות אלים עם המאבטחים, ובעיצומו של העימות דוקר אדם באמצעות סכינו, מצביע על המסוכנות הטבועה בו, ואשר לא ניתן להפיגה בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות הקיימות כנגד העורר, וקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר גם בגין ביצוע מעשה הדקירה. בין ראיות אלה מנה בית המשפט המחוזי את הודעותיו של נועם; את הודעת עדת הראיה אור ברמי; את גרסאותיו הסותרות של העורר עצמו; וכן את התנהגותו המפלילה של העורר, הכוללת את כיבוס בגדיו המוכתמים מיד בתום האירוע ואת האיומים שהפנה אל המאבטחים עובר לאירוע. באשר לחלופת המעצר בבית אביו של העורר קבע בית המשפט המחוזי כי מאחר ואין כל קשר בין העורר לאביו מזה כ-13 שנים, לא נראה כי בסמכותו ובכוחו של האב לשמש חלופת מעצר ראויה. בהתאם לכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.בערר וכן בדיון שנערך בפניי טען בא-כוחו של העורר כנגד הקביעה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצרו של מרשו. בא-כוח העורר טען כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מן העובדה שסכינו של העורר שימשה בפועל את מיכאל לדקירת המאבטח השני, אשר הצליח לחלץ ממנו את הסכין ולהעבירה למשטרה. בנסיבות אלה, לטענת בא-כוח העורר, לא ניתן היה לקבוע כי העורר עשה שימוש בסכין זו על-מנת לדקור באמצעותו את נועם. עוד טען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן את המשקל הראוי לאמרתו השנייה של נועם, מיום 16.10.05, לפיה לא ראה בידי העורר סכין. ביחס לעדותה של העדה אור ברמי טען בא-כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי תיאורה, לפיו ראתה אדם שחזותו דומה לזו של העורר מכה באגרופיו את נועם, תואמת את התעודה הרפואית ביחס לדקירה בבטנו של נועם. כן טען כי אמרתה "אמרתי לעצמי בלב הוא דוקר אותו", אינה רלוונטית נוכח עדותה לפיה הסתובבה שמועה במועדון כי בחזקת העורר סכין. באשר לבחינת חלופת מעצר בעניינו של העורר טען בא-כוחו כי שגה בית המשפט המחוזי בהפלותו בין העורר לבין מיכאל, אשר שוחרר על ידי בית משפט השלום, ואשר על שחרורו לא הוגש ערר. בא-כוח העורר הדגיש עוד כי בית המשפט כלל לא בחן את החלופה לגופה, אף על פי שמדובר בנער בן 19 שנים, אשר עברו הפלילי קל. בתשובה לטענות בא-כוח העורר טען בא-כוח המשיבה כי במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה גם לביצוע מעשה הדקירה על-ידי העורר, וכי העובדה שמיכאל דקר באמצעות סכינו של העורר אינה שוללת את האפשרות כי העורר השתמש בה אף הוא. מעבר לכך, טען כי נועם העיד כי ראה שני סכינים, בידיהם של העורר ושל מיכאל גם יחד, ועל כן ייתכן כי העורר השתמש בסכין אחר, שלא נתפס. מעבר לכך, הוסיף בא-כוח המדינה וטען כי קיימות ראיות נסיבתיות כנגד העורר, ובהן אף האיומים שהשמיע כלפי המאבטחים עובר לדקירה. באשר להבחנה בין העורר לבין מיכאל, טען בא-כוח המדינה כי גם בית משפט השלום הבחין ביניהם, נוכח התסקיר הראשון ביחס לעורר, אשר היה שלילי, בניגוד לתסקיר המבחן שניתן בעניינו של מיכאל. בא-כוח המדינה הדגיש עוד כי העורר הודה ברצף ההתנהגויות המיוחסות לו, למעט הדקירה עצמה, וכי התנהגותו מעידה על היותו אדם שלוח רסן.

4.לאחר שעיינתי בחומר הראיות, איני רואה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי בשלב הנוכחי יש ראיות לכאורה כנגד העורר. התשתית הראייתית הלכאורית המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ואשר עליה נסמך גם בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כוללת עדויות שונות וכן ראיות נסיבתיות. ראשית, בעדותו של נועם מיום 15.10.05, הוא מציין כי העורר ומיכאל הם שדקרו אותו ואת המאבטח הנוסף. זאת, מאחר שלדבריו שני אלה היו היחידים שנמצאו בסמוך אליו בעת שנדקר, וכן היו ברשותם סכינים. בעדותו השנייה, מיום 16.10.05, חזר נועם על כך שהעורר ומיכאל היו השניים עמם נאבק, ואחד מהם הוא שביצע את הדקירה. בא-כוח העורר טוען כי מעדותו השנייה של נועם עולה כי בידי העורר כלל לא היה סכין, מאחר שנשאל האם הבחין בסכין, ועל כך השיב בשלילה. עם זאת, מלכתחילה העיד נועם כי לא ראה את הדקירה עצמה, ועל כן תשובתו זו מתיישבת עם עדותו הראשונה, ומתייחסת, ככל הנראה, לרגע הדקירה עצמו. שנית, בעדותה של אור ברמי, שהייתה עדת ראיה לאירוע ואף ראתה את העורר מכה את נועם, היא מספרת כי ראתה שהעורר "דפק בו אגרופים בבטן ואני אמרתי לעצמי בלב הוא דוקר אותו". בהמשך, משנשאלה מדוע סברה כי העורר דוקר את נועם, היא השיבה כי סברה כך בשל התנועות אותן ביצע העורר, לדבריה: "עם היד ימין נראה לי הוא עשה תנועות עם האגרוף שלו מהצד שלו לכיוון הצד השמאלי או לבטן של המאבטח. הוא עשה את התנועה אולי פעם או פעמיים". בא-כוח העורר טוען כי אין לתת לעדותה זו משקל, מאחר שסיפרה כי כבר בתחילת הערב שמעה שמועה לפיה יש ברשות העורר סכין. אמנם, העובדה כי העדה שמעה שבידי העורר סכין עשויה להסביר מדוע אמרה בלבה כי "הוא דוקר אותו", אלא שלדברים שסברה בלבה העדה ממילא אין נפקות ראייתית. עם זאת, עדותה כי ראתה את העורר מכה באגרופו לעבר בטנו של נועם, והתנועה אותה תארה במדויק, מתיישבת עם התעודה הרפואית לפיה נועם נדקר בבטנו, באזור אותו תארה בעדותה. על פני הדברים, נראה כי העדה אכן תיארה בעדותה את מה שראו עיניה, ואלה הן מכות האגרוף שהנחית העורר במקום שבו נתגלה מאוחר יותר פצע הדקירה. שלישית, העורר עצמו מסר גרסאות סותרות באשר לאירועי אותו הלילה. בעדותו הראשונה הכחיש כי הביא עמו סכין, טען כי אינו יודע מי לקח אותו לביתו בסוף הערב, והסביר כי כיבס את בגדיו מיד עם הגיעו לביתו כדי להסיר כתמים, שלטענתו היו כתמי דמו שלו. בהודעתו השנייה, מיום 17.10.05, הודה העורר כי הביא עמו סכין למועדון, וכי אחד המאבטחים לקח ממנו את הסכין במהלך הערב. העורר אף הודה כי ייתכן והסכין הוחזר לו, אם כי טען שאיננו זוכר זאת היות שהיה, כהגדרתו, "מסטול". בהודעתו השלישית, מיום 18.10.05, טען כי למעשה פרצה תגרה בינו לבין חבורת צעירים ערבים שהיו במקום, וכי המאבטחים הגיעו על-מנת להפריד בין הניצים, ואחד מהם אחז בו מאחור ולא איפשר לו לזוז. גרסה זו הופרכה על-ידי יתר העדויות בתיק, וככשעומת העורר עם האפשרות לפיה נאבק עם נועם, ואז דקר אותו וברח, השיב לבסוף העורר כי הדבר ייתכן, היות שספג חבטה בראשו והיה "מסטול", ועל כן אינו זוכר דבר. יצוין, כי המאבטח דקל אסולין ציין בהודעתו מיום 17.10.05, כי תפס אצל העורר סכין במהלך הערב, אולם החזירו לו עוד לפני תחילת המהומה. בא-כוח העורר טען כי מאחר וסכינו של העורר שימש לדקירת המאבטח השני, לא ייתכן שהעורר השתמש בו כדי לדקור את נועם, אולם גם טענה זו אין בה כדי להועיל לעורר. בין אם היה סכין נוסף ובין אם לאו, לא ניתן לשלול אפשרות כי לאחר שהעורר השתמש בסכין על מנת לדקור את נועם, עבר הסכין בדרך זו או אחרת לידי מיכאל, אשר דקר באמצעותו את המאבטח השני. מכל מקום, טענות אלה דינן להתברר במהלך המשפט עצמו. גם התנהגותו המפלילה של העורר, אשר מיהר לכבס את בגדיו המוכתמים עוד באותו הלילה, שעה שהיה כהגדרתו "מסטול", ואף לא זכר מי החזירו לביתו, מחזקת את הראיות נגדו. כך גם האיומים אשר הפנה העורר כלפי המאבטחים ויחצ"ן המועדון עובר לתגרה, ביניהם איים אף כי יחזור למקום וידקור אותם. נוכח האמור לעיל, לא מצאתי כי נפלה שגגה בידי בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר גם ביחס לביצוע מעשה הדקירה.

5.טוען בא-כוח העורר כי על אף האמור על בית המשפט לבחון את האפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר, במידה ותימצא חלופה אשר יהיה בה כדי להפיג את מסוכנותו. המעשים המיוחסים לעורר חמורים ביותר. מדובר באדם צעיר, אשר יצא לבילוי כשהוא מצויד בסכין, לאחר שהוציאוהו בשל כך ממקום הבילוי איים על המאבטחים כי יפגע בהם, ולאחר מכן שב למקום ויחד עם חבריו תקף את אותם המאבטחים, אשר ביצעו את עבודתם. המסוכנות העולה ממעשים אלה ברורה, ומצדיקה את המשך מעצרו עד לתום ההליכים. גם את טענת בא-כוח העורר כי מרשו הופלה לרעה לעומת מיכאל אין בידי לקבל. זאת, נוכח חלקו המרכזי של העורר באירוע, והעובדה כי הוא שהביא את הסכין לזירת האירוע. ההבדלים בין המעשים המיוחסים לעורר לאלה המיוחסים למיכאל, והשוני בתסקירי שירות המבחן שניתנו ביחס אליהם, מצדיקים את ההבחנה שנעשתה ביניהם גם לעניין המעצר. מכל מקום, צדק בית המשפט קמא בקבעו כי החלופה המוצעת לגופה אינה מניחה את הדעת, שכן מוצע כי העורר ישהה במעצר בית מלא בבית אביו, עמו לא היה בקשר שנים רבות, וכי האב יעזוב למטרה זו את עבודתו, כדי שיוכל להשגיח עליו. חרף המלצת שירות המבחן איני סבורה כי יש בחלופה זו כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר. אוסיף עוד כי אם יתמשך משפטו של העורר עד כי ניתן יהיה לקבוע כי חל שינוי בנסיבות עקב חלוף הזמן, ואם תוצע חלופת מעצר הולמת יותר שתיבחן על ידי שירות המבחן, ולבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.