בש"פ 11164/03 אבו רקייק עיד נ. מדינת ישראל

נגד העורר וחברו הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), ועבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק. לעורר גם יוחסה עבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 247(1) לחוק, ונהיגה בזמן שיכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.

בית המשפט המחוזי (השופטת ו' מרוז ), לאחר שבחן קיומן של ראיות לכאורה ופירט את מסכת העובדות והמעשים המיוחסים לעורר ושותפו, קבע כי מתקיימת עילת מעצר בעניינם שכן נשקפת מהם סכנה, וביקש לקבל תסקיר מעצר ביחס אליהם. לאחר קבלת התסקיר – אשר המליץ לשחרר את העורר וחברו לחלופת מעצר – קבע בית המשפט קמא כי "לא ניתן לנטרל את רמת המסוכנות הנשקפת מצעירים אלו, אף באמצעות ערבים אשר כוונותיהם טובות", והורה על מעצרם עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. חברו של העורר שביצע את העבירות תוך הפרת תנאי שחרור בתיק אחר, לא הגיש ערר על ההחלטה.

העבירות שמיוחסות לעורר, כפי שהן מתוארות בכתב האישום, וכעולה מהראיות לכאורה, הינן עבירות המצביעות על זלזול בחיי אדם, על בריונות ופגיעה קשה במשטרה בעת מילוי תפקידה לאכיפת החוק. העורר נהג ברכב כשהוא שתוי, והוא וחברו עצרו כדי להתנכל לשוטרים שהניידת שלהם חנתה בצידי הדרך. השוטרים מחלו על הערותיהם הפוגעניות ושילחו אותם לדרכם תוך אזהרה לחגור חגורות בטיחות ולנהוג בזהירות עקב מצבם. מכאן ואילך, התפתחו הארועים בצורה מסחררת. העורר האיץ את מהירות המכונית בה נהג וכיוון אותה לעבר אחד השוטרים בכוונה לדרסו, הוא המשיך וחצה צמתים מרומזרים באור אדום, וכאשר ניסו השוטרים להפסיק את הנסיעה ולדומם את מנוע המכונית, התפתח מאבק אלים במסגרתו היכו העורר וחברו את השוטרים והעורר נסע לאחור תוך שהוא פוגע בשוטר ומסכן שוטרים נוספים. אלימותו של העורר לא פסקה גם כאשר הצליחו השוטרים להתגבר עליו ולהביאו לתחנת המשטרה, שם תקף העורר שוטרים ואיים עליהם. העורר אף סירב לדרישת השוטר למסור דגימת דם לשם בדיקת רמת האלכוהול בגופו.

כאמור, לאחר שסקרה את המעשים המיוחסים לעורר וחברו, ואת הראיות בתיק, קבעה השופטת קמא כי המעשים שעשו העורר וחברו היה בהם כדי לסכן חיי עוברים ושבים וכי היתה זו התנהגות בריונית אלימה ומסוכנת, בה ניסו להימלט תוך סיכון חיי השוטרים. תיאור זה הולם את המעשים המיוחסים לעורר.

העורר הוא אכן צעיר, אך בעברו הפלילי עבירות רכוש ולרבות עבירות הקשורות בהתפרצות לכלי רכב וגניבת רכב. בתסקיר המעצר שהוגש ביחס לעורר נאמר כי ההתרשמות היא שהעורר הוא בעל נורמות עברייניות וכן כי קיימת רמת מסוכנות גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות מצידו. שירות המבחן לא הסתיר את התלבטותו לגבי התאמת העורר לחלופה, בשל אישיותו ומסוכנותו. חרף זאת, ציין שירות המבחן כי דודו של העורר מוכן לקבל על עצמו להשגיח על העורר וכי מדובר באדם נורמטיבי.

עיינתי בתסקיר שירות המבחן ובפרטים הקשורים בחלופה המוצעת ואף אני שוכנעתי, כמו בית המשפט קמא, כי נוכח סוג העבירה, מעשי האלימות המיוחסים לעורר, פגיעתו באנשי אכיפת החוק וסיכון חיי אדם על-ידו, אין בכוחה של החלופה המוצעת כדי להבטיח מפני המסוכנות הנשקפת מהעורר.

אשר על כן, הערר נדחה.