בש"פ 1123/10 מדינת ישראל נ. פלוני

לפני בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , וסעיף 10יג ל חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 .

1.

המשיב, יליד 25.8.91, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לנוער באשמת עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, נסיון שוד בנסיבות מחמירות, שוד בנסיבות מחמירות, סחר בנשק, נשיאת נשק וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. לפי האמור באישום הראשון הנוגע למשיב, קשרו המשיב, אחיו ואדם נוסף קשר לשדוד כלי נשק מצה"ל; השלושה נסעו לקריה בתל אביב, והמשיב ואחיו נכנסו לקריה, מצוידים בכובע צמר, תרסיס פלפל וכפפות, בכוונה לשדוד כלי נשק; התכנית לא יצאה לפועל בשל ריבוי אנשים ששהו במקום. לפי האמור באישום נוסף, המשיב ואחיו קשרו קשר לשדוד כלי נשק מחייל בקריה. הם נכנסו לקריה ותקפו חייל כשהם מצויידים בכפפות וכובעי גרב. כשהגיע למקום חייל, המשיב הכה אותו בחזקה באבן, והחייל איבד את הכרתו; המשיב ואחיו נטלו את נשקו של החייל – רובה M-16

– ועזבו את המקום; בהמשך, היה המשיב שותף למכירת הנשק.

2.

עם הגשת כתב האישום, ביום 13.8.09, עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בדיון ביום 6.9.09 הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך ביקש להשתחרר לחלופת מעצר. לאחר שנערך למשיב אבחון פסיכולוגי, והוגשו שלושה תסקירים בעניינו, המליץ שירות המבחן על שחרורו לחלופה; אך בהחלטה מיום 4.11.09 הורה בית המשפט המחוזי, כי המשיב ייעצר עד תום משפטו. זאת, בין השאר, נוכח חומרת המעשים, ונוכח העובדה שהם נעשו כשהמשיב היה בתקופת מבחן. ערר שהגיש המשיב לבית משפט זה נדחה (החלטת השופט גרוניס מיום 17.12.09). בערר, עמד בית משפט זה על חומרת מעשיו של המשיב בהיותם כרוכים בגניבת נשק, ובמעשי אלימות; כן צויין, כי אף שיש משקל להיות המשיב קטין בעת בצוע העבירות, הוא היה על סף בגירות בעת הארוע.

3.

כתב האישום במשפטו של המשיב הוקרא ביום 31.8.09. ביום 15.10.09 תוקן כתב האישום. המשך המשפט נדחה כחצי-תריסר פעמים לבקשת ההגנה, על מנת לאפשר משא ומתן בין הנאשמים לתביעה. טרם התקיימו ישיבות הוכחות בהליך זה.

4.

בבקשתה, טוענת המדינה כי המעשים בהם מואשם המשיב מצביעים על מסוכנות חמורה, הגוברת נוכח העובדה כי בוצעו בעת שהמשיב היה נתון בתקופת מבחן. למשיב גם רישום פלילי. אי לכך נטען, כי אין חלופת מעצר ההולמת את מסוכנותו של המשיב. המבקשת טוענת עוד כי העובדה שטרם נתקיימו ישיבות הוכחות במשפטו של הנאשם נובעת כל כולה מרצון המשיב למצות את הליכי ההידברות בינו לבין התביעה במטרה להגיע להסדר טיעון מוסכם.

5.

ב"כ המשיב עמד בטיעונו על התיקון החדש לחוק הנוער, וטען כי בעקבותיו השתנתה נקודת האיזון, בין היתר, בענין מעצר קטינים. כיום, על פי התיקון, הוגבל מעצר קטנים למצבים קיצוניים שבהם לא ניתן בשום

דרך להגשים את תכלית המעצר בדרך של החלת חלופת מעצר. כן הוא עמד על כך כי לאחר שהוגשו מספר תסקירי מבחן, בסופו של יום הסכים שירות המבחן לתמוך בחלופת מעצר. לדבריו, יש לפעול על פי המלצה זו. ב"כ המשיב אישר שהמשפט טרם החל בשל הידברות בינו לבין התביעה לבדיקת הסדר טיעון אפשרי. לטענתו, גם כיום קיים סיכוי טוב להשגת הסדר מוסכם.

6.

דין בקשת המדינה להארכת מעצר המשיב להתקבל. הצורך במעצרו עד תום ההליכים של המשיב כבר הוכרע בהליך המעצר המקורי לאור אופי העבירות המיוחסות לו וחומרתן, הכורכות עימן עבירות בנשק ומעשי אלימות חמורים, וכל אלה בעבור בצע כסף. משעבירות חמורות אלה בוצעו, לכאורה, בעת שהמשיב היה נתון בפיקוח שירות מבחן במסגרת הליך אחר, אין פלא כי בתי המשפט לא ראו לתת בו אמון כי יקיים תנאי חלופת מעצר באם תוחל עליו. העבירות נשוא הליך זה בוצעו, לכאורה, בעת שהמשיב היה עדיין קטין, אך על גבול הבגירות ממש. כיום הוא בגיר, ולכן אמות המידה החלות על ענין מעצרו נכון לעת זו הן אלה המתייחסות לבגירים.

7.

אכן, יש משקל רב לטיעוני ב"כ המשיב באשר למשמעותו של התיקון האחרון לחוק הנוער, אלא שבענייננו אין השלכה ישירה לתיקון האמור על המשיב, ולו מן הטעם שהוא איננו קטין עוד. כמו כן, אין זה השלב שבו יש לפתוח מחדש את סוגיית עצם ההצדקה למעצר עד תום ההליכים כשאלה העומדת לעצמה, בנפרד משאלת השפעת התארכות המשפט על המשך המעצר שהרי שאלה זו נדונה והוכרעה בהליך המעצר המקורי. בענייננו, הטעם להתמשכות המשפט נעוץ כל כולו במאמצים של ההגנה והתביעה להגיע להסדר טיעון. הסבר זה להתמשכות המשפט מהווה טעם מבורר לזמן שחלף בלא שהוחל במשפט, והדבר ארע ביוזמתו של המשיב עצמו לצורך השגת הסדר טיעון. במצב דברים זה, אין כדי להצדיק שחרור המשיב לחלופה, ויש להאריך את המעצר כדי לאפשר את ניהולו של המשפט, או את סיומו בדרך של הסדר טיעון.

8.

בנסיבות אלה, אני מקבלת את בקשת המדינה, ומורה על הארכת מעצרו של המשיב למשך 45 יום מיום 13.2.10, או עד למתן פסק דין בעניינו, לפי המוקדם מביניהם.