בש"פ 11273/03 מדינת ישראל נ. אלכסנדר לוקצקי

זהו ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' נאמן ) מיום 24.12.03 בה הוחלט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

נגד המשיב ושניים נוספים (ישראל אברמוב וויאצ'סלב סטסיוק, להלן: נאשם

1 ונאשם 3 , בהתאמה) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירה של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק. על-פי הנטען בכתב האישום, המשיב ושותפיו קשרו קשר לשדוד סניף בנק דואר בחיפה ביום 4.12.03. לשם כך הגיעו לסניף הדואר ברכבו של המשיב, נאשם 1 והמשיב נכנסו לסניף הדואר כשעל פניהם גרבי ניילון, בעוד נאשם 3 ממתין להם ברכב. על-פי הנטען, נאשם 1 הראה לפקידת הדואר שהיתה במקום אקדח מצית שהיה מתחת למעילו, ואמר לה: "זה שוד, לא להיבהל, תוציאי כל מה שיש לך". הפקידה מסרה למשיב כסף וכן כרטיסי חיוג שהיו בקופה, ולאחר מכן הורה לה נאשם 1 לפתוח את הכספת, ממנה לקח שק של כסף ושתי חבילות של שטרות. בסך הכל נגנבו מסניף הדואר 79,430 ₪ וכרטיסי חיוג בשווי של 9,477 ₪. השלושה נסעו מהמקום ברכבו של המשיב, אולם נאלצו לעזוב את הרכב בשל תקלה. המשיב ושותפיו תפסו מונית, בה נעצרו כעבור זמן קצר וברשותם הכסף וכרטיסי החיוג הגנובים.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של השלושה עד לתום ההליכים נגדם. בהחלטת המעצר קבע בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה כנגד השלושה כי הם אכן ביצעו את השוד, אך בשונה מן האמור בכתב האישום, קבע בית המשפט המחוזי כי הראיות, ובמיוחד התיאור אותו מסרה הקופאית, מצביעות על כך שנאשם 3 הוא זה שהיה בתוך סניף הדואר יחד עם נאשם 1 ולא המשיב, ואילו חלקו של המשיב בשוד היה להמתין ברכב לשני האחרים. בית המשפט קמא קבע כי הוכחה מסוכנותם של הנאשמים, והורה על מעצרם של נאשמים 1 ו-3 עד תום ההליכים, מאחר ואלה לא הציעו חלופות מעצר. באשר למשיב, התחשב בית המשפט קמא בעברו הנקי ובאפשרות שהוא "נגרר אחרי שני האחרים" ולא ביצע את השוד עצמו, וקבע כי ניתן לנטרל את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. לפיכך הורה כי המשיב ישהה במעצר בית מלא בבית אמו. בית המשפט קבע כי בנוסף לאמו, העובדת מחוץ לבית, ישגיחו עליו גם סבתו ושכנתו. בית המשפט קבע עוד כי המשיב יפקיד 10,000 ₪ במזומן, וכי הערבות יחתמו על ערובה בסך 25,000 ₪ כל אחת. כן הורה על עיכוב יציאת המשיב מן הארץ. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון שהתקיים בפניי טענה באת-כוח המדינה כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי הראיות מצביעות על כך שהמשיב המתין ברכב, ולא נכנס לסניף הדואר, שכן לטענתה התיאור של פקידת הדואר את השודדים מוביל למסקנה כי המשיב ולא נאשם 3 הוא שנכנס עם נאשם 1 לדואר. עוד טענה באת-כוח המדינה כי חלופת המעצר שהורה עליה בית המשפט קמא אינה הולמת שכן ספק אם אמו וסבתו יכולות להשגיח על המשיב במידה מספקת שתנטרל את מסוכנותו.

לאחר עיון בחומר הראיות, ועל פני הדברים בלבד, איני משוכנעת כי הקביעה שנאשם 3 הוא זה שנכנס לסניף הדואר, ולא המשיב, היא קביעה מבוססת. יתרה מזו גם בהנחה שכך היה, צדקה באת-כוח המדינה בטענתה כי אין בעובדה שהמשיב המתין ברכב כדי לשלול את האפשרות שדינו של המשיב כדין מבצע עיקרי. אין ניתן בשלב זה של ההליכים להכריע בדבר חלקם של כל אחד משני המשתתפים, נאשמים 2 ו-3 בשוד. עם זאת, לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא התחשב בגילו הצעיר של המשיב, בעברו הנקי ובמכלול הנסיבות בהן בוצע השוד, תוך איום באקדח מצית שהיה ברשותו של נאשם 1.

אשר על כן, הערר נדחה.