בש"פ 1128/08 בוריס סוקלסקי נ. מדינת ישראל

העורר נעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בבית-משפט השלום בבאר שבע, בחשד למעורבותו בעבירות של קשירת קשר לפשע, גניבה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. על-פי המתואר בכתב-האישום, נלווה העורר לנאשמת נוספת בפרשה (להלן: רחל) ויחד תקפו השניים את המתלוננת בביתה, לאחר שזו סרבה למסור לרחל בקבוק "אדולן" שקיבלה בתחנת החלוקה לתחליפי סם. לעורר מיוחסת מעורבות פעילה במעשה התקיפה, בכך שאחז במתלוננת בעת שהותקפה ודחף אותה. בעקבות האירוע נגרמו למתלוננת חבלות, ואף ניטל מידיה, שלא בהסכמתה, סכום של 400 ש"ח.

להגנתו מציג העורר גרסה עובדתית חלופית, ולפיה פגש ברחל באקראי ברחוב, וזו ביקשה כי יתלווה אליה לדירת המתלוננת, מתוך חשש כי זו האחרונה תסרב לפתוח בפניה את דלת ביתה. משנכנסו לדירה, ושתי הנשים החלו לריב, ביקש העורר להפריד ביניהן, ותוך כך אחז במתלוננת מתוך כוונה להרגיע אותה. על-פי הנטען, לדבר נמצאה תמיכה גם בהודעתה של רחל בפני חוקרי המשטרה. ברם, בית-משפט השלום לא ראה לקבל הסבר זה של העורר. נקבע, כי אלמלא החלק הפעיל שמילא באירוע התקיפה, לא היה אותו מעשה יוצא אל הפועל כלל. לחובת העורר נזקפת גם הרשעה קודמת בעבירת אלימות ועובדת התמכרותו לסמים קשים. לסופה של בחינה נקבע, כי הוא מסוכן למתלוננת ויש להחזיקו מאחורי סורג ובריח. חלופת מעצר נפסלה לאור תסקירו של שירות-המבחן אשר התרשם, כי הגורם היחיד המוכן לערוב להתנהגותו התקינה של העורר – הוריו הקשישים, אינם נתפשים בתודעתו כגורם סמכותי ומרסן.

בבית-המשפט המחוזי, שדן בבקשתו של העורר לשנות מהחלטת המעצר, התברר כי רחל שוחררה בינתיים ממעצרה. זאת, לאחר שנקשרה בהסדר טיעון עם המשיבה, בגדרו היא הודתה במיוחס לה ועונשה נגזר למאסר שאורכו כמשך התקופה בה הייתה עצורה, ולמאסר על-תנאי. עובדה זו שימשה את העורר בנימוקיו, ולפיהם מסוכנותו אינה גבוהה באשר אין חולק כי חלקו במעשה התקיפה לא השתווה לזה של רחל. חרף זאת לא ראה בית-המשפט המחוזי לקבל את הערר, והיעדר סיכוי לחלופת מעצר שימש נדבך עיקרי אף בהחלטתו.

בגדרו של הערר שבפני שב העורר ופורש את הטענות אותן הניח בפני ערכאות קמא. לאחר שהפכתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי יש למצות את הסיכוי לקיומה של חלופת מעצר, חרף הקשיים הברורים הכרוכים בדבר. מבחנן של ערכאות הנדרשות להכריע בשאלות בדבר מעצרו של אדם, בפרט אם מעצר ממושך הוא ומקל וחומר כשמדובר במעצר עד תום ההליכים, הוא ביכולתן לאתר את נקודת האיזון הראויה בין האינטרס הציבורי שבהרחקתם של נאשמים מסוכנים מן הציבור, לבין זכותם של הללו לחירות, אשר זכות יסוד חוקתית היא ועל מעמדה נכתבו מלים הרבה. תוצאתו של איזון זה מושפעת ממהות העבירה המיוחסת לנאשם ומן הנסיבות בהן בוצעה, ממאפייניו האישיים ומן האפשרות לקיומה של חלופת מעצר ממשית. כשלפתחו של נאשם רובצים חשדות לביצועם של מעשים, אשר על-פי נסיבותיהם אינם ברף הגבוה של מעשי עברינות, ולצדם קיימת אפשרות, אף כי בעייתית, להבטיח כי הנאשם לא יקים סיכון לציבור, יש מקום לשקול את שחרורו לחלופת מעצר, שהרי מעצם טיבו נועד מעצר עד תום ההליכים לשמש אך בצמצום הסיכון הנובע מנאשם, ואין תכליתו אחרת.

המעשים המיוחסים לעותר, בנסיבות המתוארות בכתב-האישום, אינם מובילים למסקנה כי רק במעצר מאחורי סורג ובריח תימצא התרופה למסוכנותו. דומה, כי יעיד על כך גם שחרורה של הנאשמת הנוספת בפרשה זו. ואף אם החלופה שהוצעה בענינו לא הניחה עד כה את הדעת, מן הראוי לבחון אפשרות לקבוע בה תנאים מגבילים נוספים, ובהם השמתו של העורר תחת פיקוח אלקטרוני וקביעתן של ערובות כספיות הולמות למניעת הפרתם של תנאי השחרור. ככל שאלה ניתנים ליישום, יש להמיר את המעצר בחלופה שפגיעתה בחירות פחותה.

אני מקבל, אפוא, את הערר במובן זה, שהתיק יוחזר לבית-משפט השלום למען יבחן בשנית את חלופת המעצר שהוצעה בעניינו של העורר, תוך שילובה בתנאי שחרור נוספים, ככל שימצא לראוי.