בש"פ 11314/05 חנוך עצמון נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' רוזן ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.נגד העורר ו-14 נאשמים נוספים הוגש כתב אישום בו נטען כי הנאשמים כולם היו מעורבים בפעילות עבריינית מאורגנת שעיקרה היה גביית כספים תוך ביצוע איומים ומעשי סחיטה אחרים, לרבות מעשי אלימות חמורים. מתוך כתב האישום הארוך והמפורט שני אישומים מתייחסים לעורר שבפניי. על פי האישום הראשון (האישום הרביעי בכתב האישום), לקח העורר חלק בסחיטה בכוח של בעל עסק אשר התלונן במשטרה נגד אחד מאנשי החבורה. על פי הנטען, הורה העורר לשניים מאנשי החבורה לירות לעבר בית הקפה שהיה שייך לבעל העסק שהתלונן. העורר אף סיפק לשניים קסדות אופנוע לשימושם בעת הירי. בכתב האישום נטען, כי השניים ביצעו את הירי ולאחר מכן השליכו את האופנוע והקסדות ששימשו אותם בעת המעשה. בשל המעשים המפורטים לעיל הואשם העורר בנשיאת נשק, ירי במקום מגורים, הדחה בחקירה וסחיטה בכוח. גם האישום השני המיוחס לעורר (האישום התשיעי בכתב האישום) עניינו מעשה סחיטה. על פי כתב האישום, פנו מספר נאשמים לקבלן בשם חכשורי ותבעו ממנו תשלום חוב. משסירב חכשורי להענות לדרישה החלו להפעיל נגדו אמצעי לחץ שונים ובין השאר נורתה מכוניתו. על פי הנטען, לאחר שנודע לעורר כי נגד חכשורי מופעלים אמצעים אלימים, הוא פנה למי שהנהיג את פעולות הגביה וסיכם עימו כי הוא ידאג שחכשורי ישלם סך של 100,000₪ ובתמורה, יופסקו ההתנכלויות. בכתב האישום נטען, כי העורר פנה לחכשורי והודיע לו כי באפשרותו להפסיק את ההתנכלויות נגדו אם חכשורי ישלם לו 100,000₪. חכשורי נעתר להצעה, העביר את הכסף לעורר אשר מסרו, באמצעות אחיו, לידי מי שהנהיג את הגבייה. בתמורה למעורבותו של העורר, נטען בכתב האישום, הוא זכה לתגמול כספי. בשל המעשים המפורטים באישום זה הואשם העורר בסיוע לסחיטה בכוח.

2.עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של הנאשמים, לרבות העורר, עד לתום ההליכים. בבקשתה וכן בדיון בבית המשפט המחוזי פירטה התביעה את הראיות הקיימות בידיה להוכחת אשמתם הלכאורית של הנאשמים וכן טענה כי מהנאשמים כולם נשקפת מסוכנות המצדיקה את מעצרם. באשר לעורר נטען, כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו, לרבות הודעות שמסר הסוכן המשטרתי שפעל בקרב הנאשמים תקופה של מספר חודשים וכן הקלטה של שיחה בין הסוכן לעורר בה קיימת הודיה של העורר על מעורבותו במעשים המיוחסים לו. התביעה ציינה כי המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים ביותר וכי מסוכנותו נשקפת מהם. מסוכנות זו מתחזקת, טענה התביעה, לנוכח הרשעותיו הקודמות של העורר וכן בהתחשב בעובדה כי העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בעת שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. מנגד, בא-כוח העורר טען כי הראיות הקיימות כנגד מרשו אינן מצדיקות את מעצרו וכי לנוכח חלקו הקטן במעשים הנטענים, אין נשקפת ממנו מסוכנות המצדיקה את מעצרו מאחורי סורג ובריח.

3.בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המדינה ביחס לעורר והורה על מעצרו עד לתום ההליכים. בית המשפט בחן באופן מפורט את הראיות שהוצגו בעניינו של העורר וקבע, ביחס לשני האישומים, כי ראיות אלה מהוות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי זו "מזדקרת מאליה" שכן, העורר קשר קשר במטרה להפחיד אדם ולהניעו לחזור בו מתלונתו במשטרה וכן נטל חלק בביצוע מעשה סחיטה. בשל מעשים חמורים אלה, ובהתחשב בעברו הפלילי המכביד של העורר, קבע בית המשפט כי מהעורר נשקפת מסוכנות אשר אין ניתן להפיגה בחלופת מעצר כלשהי. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

4.נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. בערר וכן בדיון בפניי טען בא-כוח העורר, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי בעניינו של העורר מתקיימות ראיות לכאורה. לטענת בא-כוח העורר, הסוכן המשטרתי אשר העיד נגד העורר הינו עבריין רב מעללים אשר הודעותיו מלאות בסתירות פנימיות ואין ליתן בו ובהן אמון. לחלופין, טען, כי היקף מעורבותו של העורר במעשים הנטענים הינו נמוך ואינו מצדיק את מעצרו. בנוסף טען בא-כוח העורר כי נאשמים אחרים בפרשה אשר חלקם לכאורה גדול יותר מחלקו של העורר שוחררו על ידי בית המשפט, לעתים אף בהסכמת התביעה, לחלופת מעצר. מנגד, סמך בא-כוח המדינה את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי וטען, כי כפי שצוין בהחלטה נשוא הערר, נגד העורר קיימות ראיות לכאורה וכן נשקפת ממנו מסוכנות המצדיקה את מעצרו.

5.לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. בית המשפט המחוזי עמד בהחלטתו בפירוט על הראיות הקיימות בעניינו של העורר ומסקנותיו מקובלות עלי. בקצרה יצוין, כי האישומים נגד העורר מבוססים על הודעותיו של הסוכן המשטרתי ונראה כי לאמור בהודעות אלה קיימת תמיכה בשיחות המוקלטות שערך הסוכן עם העורר. מעיון בתמלילי השיחות עולה כי העורר מתייחס במפורש לארועים הנטענים בכתב האישום ולכאורה אף קושר עצמו אליהם. הסתירות כביכול עליהן הצביע בא-כוח העורר ייבחנו בהמשך המשפט אולם בשלב זה נראה כי אכן מתקיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר.

באשר לטענת האפליה שהעלה בא-כוח העורר הרי שדין טענה זו להידחות. אכן, חלק מהנאשמים בפרשה שוחררו אולם נסיבותיהם של אותם נאשמים היו שונות מנסיבותיו של העורר. לפיכך, אין מדובר כלל באפליה אלא בהבחנה לגיטימית. השוני בנסיבות בין הנאשמים נבע הן מההבדל בראיות שיש בידי המדינה ביחס לכל נאשם והן מנסיבותיו האישיות של כל נאשם. יצוין, כי העורר הינו בעל עבר פלילי עשיר ולחובתו הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש, נשק, הצתה, סחיטה באיומים ועוד. בנוסף, העורר ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו באישום השני שעה שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. התנהגות זו של העורר מעידה כי אין עליו מורא החוק ויש בכך כדי לחזק את המסקנה בדבר מסוכנותו. לא למותר לציין, כי בעבירות המיוחסות לעורר – עבירות סחיטה ואיומים – מעצם טיבן ואופיין טבועה מסוכנות, ובהתחשב באמצעים הקיצוניים שהופעלו במקרה דנן (ירי) מסוכנות זו מתחזקת. לפיכך, בהתחשב בכל האמור לעיל, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי קיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות בעניינו של העורר המצדיקה את מעצרו עד לתום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.