בש"פ 11334/03 האני וחידי נ. מדינת ישראל

נגד העורר ואדם נוסף הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכן עבירה של שוד מזויין בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק. על-פי האמור בכתב האישום, בתאריך 27.7.03 בשעה 01:47 לפנות בוקר, הגיעו העורר ושותפו, יחד עם אדם נוסף אשר זהותו לא ידועה ברכב מסוג מזדה 626 ל"קפה אינטרנט" ברחוב הרצל 48 בראשון לציון, כשלראשם כובעי גרב ובידי כל אחד מהם סכין. הם פנו לשמעון חביב, שעובד במקום (להלן: חביב), ובאיומי סכין דרשו ממנו כסף ואת המפתחות של בית הקפה. על-פי האמור בכתב האישום, חביב מסר לעורר כ-2,800 ₪ במזומן ולשותפו את המפתחות. העורר ושותפיו הורו לחביב וכן לאדם נוסף שהיה במקום להישאר במקום כשגבם לכניסה, ואז נמלטו השלושה ברכב כאשר הם נועלים את חביב והאדם הנוסף שהיה במקום בתוך בית העסק. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם עד תום ההליכים של העורר ושותפו. שותפו של העורר הסכים למעצרו עד תום ההליכים, ובית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הורה גם על מעצרו של העורר.

בהחלטת המעצר קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב ) כי לאחר שבחן את הראיות הקיימות בתיק, הגיע למסקנה כי בידי התביעה ראיות פוזיטיביות "מוצקות ביותר", כלשונו, לאשמתו של העורר, ובהן תמונות שצולמו במהלך השוד ונמצאו במחשב שנתפס במקום. כן קבע בית המשפט קמא כי מתקיימת בעניינו של העורר עילת מעצר של מסוכנות, ובהתחשב בעובדה שהעבירה נשוא כתב האישום נעברה, לכאורה, זמן קצר לאחר ששוחרר העורר מריצוי עונש מאסר בפועל, וכאשר עונש של מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, וכן לאור מעורבותו העמוקה של העורר בעולם הפשע, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר אלא על-ידי מעצרו של העורר.

בהודעת הערר ובדיון שהתקיים בפניי, טענה באת-כוח העורר כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה כנגד מרשה. טענתה התמקדה בעיקר בכך שבידי המשטרה אין תיעוד כיצד הגיע צילום השוד לידי המשטרה. באת-כוח העורר הגישה דו"ח חיפוש המתייחס לתפישת ארבעה מארזי מחשב, אשר ביניהם אף המחשב שבזכרונו נמצא צילום השוד. בדו"ח החיפוש שהציגה הסניגורית מצויין כי המחשבים נתפשו ברחוב השריג 21 בראשון לציון ולא ברחוב הרצל 48, הכתובת בה התבצע השוד. עוד טענה הסניגורית כי אין לייחס משקל לזיהוי שזיהה השוטר את העורר באמצעות הצילום, שכן השוטר לא ציין כיצד הוא זיהה את העורר, וכן משום שהצילום מטושטש והדמות נראית בה מרחוק ובפרופיל. לפיכך, לטענתה, נשמטת הקרקע מתחת לראיה המרכזית הקושרת את מרשה לשוד. באת-כוח העורר טענה גם כי יתר הראיות שבידי התביעה, ובהן הסכין בעלת הידית הצהובה והחולצה שנמצאו בבית העורר, ורכב המזדה של העורר, אינן מהוות ראיות לכאורה כנגד מרשה.

מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי בידי התביעה יש ראיות לכאורה נגד העורר, ולפיכך ביקש כי נדחה את הערר. בעת הדיון ביקש בא-כוח המדינה ליתן לו שהות לברר את טענת הסניגורית בעניין הכתובת בו נתפשו המחשבים שבאחד מהם היה צילום השוד. בהודעה מיום 18.1.2004, הודיענו כי מבירור שערך עם חוקר משטרתי שנטל חלק באותה תפישה עולה כי מארזי המחשב נתפשו ברחוב הרצל 48, המקום בו התרחש השוד, וכי הכתובת השניה, הינה כתובת ביתו של מנהל "קפה אינטרנט" וזו נרשמה בדו"ח החיפוש בטעות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. שוכנעתי כי צדק בית המשפט כאשר קבע כי בידי התביעה ראיות לכאורה לאשמתו של העורר, ובהם זיהוי העורר על-ידי השוטר כאיש המופיע בצילום השוד; הסכין בעלת הידית הצהובה והחולצה אשר נתפסו בביתו של העורר, וכן רכב המזדה השייך לעורר והמתאימים כולם לתיאור אותו מסר המתלונן. מבלי לנקוט עמדה ביחס להסברו של בא-כוח המדינה לענין ההבדל בכתובות שבדו"ח הרי בשלב זה של ההליך ניתן לראות בו הסבר לכאורי מניח את הדעת, במיוחד בשים לב לכך שהוצגו בפניי זכ"דים אחרים הנוגעים לתפישת מארזי המחשב ובהם מצויין כי הכתובת בה נתפשו היא רחוב הרצל 48. טענותיה של באת-כוח העורר בדבר אופן העברת הראיות, והמשקל אותו יש לייחס להן, הן טענות שיידונו בשלב ההוכחות, ואין מקום להכריע בהן כעת.

אשר על כן הערר נדחה.