בש"פ 1136/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא ) מיום 31.12.09, אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס לו עבירות של אינוס ואיומים, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-192 ל חוק העונשין , התשל"ז-1977. המתלוננת, ילידת 1988, סובלת מליקוי שכלי וליקוי נפשי. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 11.5.09 ניגש העורר אל המתלוננת בעומדה ברחוב, שוחח עימה, ותוך כדי כך משך אותה בכוח בידה, הוביל אותה בניגוד לרצונה אל מחסן הנמצא בסמוך, והכניסה לשם אף שביקשה להשתחרר מאחיזתו. הוא הוריד את בגדיו, הפשיט את המתלוננת מבגדיה בניגוד לרצונה, השכיב אותה בכוח, ונשכב מעליה. על פי הנטען, תחילה החדיר העורר בכוח את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, ולאחר מכן החדיר את איבר מינו אל איבר מינה ובעל אותה. כל זאת עשה בכוח, בניגוד לרצונה של המתלוננת, וחרף ניסיונותיה של המתלוננת להיחלץ ממנו. בהמשך לכך, שפך העורר את זרעו על גופה, פניה ושערה של המתלוננת וכן פתח בכוח את פיה ושפך את זרעו גם לתוכו. על פי כתב האישום, לאחר דברים אלה ניגב הנאשם את גופה של המתלוננת בסדין ואיים עליה כי אם תספר למישהו "זה לא יגמר בטוב", וזאת בכוונה להפחידה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה את מעצר העורר עד לתום ההליכים. ביום 31.12.09 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט קבע בהחלטתו כי ישנן ראיות לכאוריות כנגד המשיב, אשר יש בהן כדי להוכיח את אשמתו במיוחס לו בכתב האישום בסיום ההליך המשפטי כנגדו. בית המשפט סקר את הראיות לכאורה, ובהם את הודעותיה של המתלוננת, והודעותיהם של קרובת משפחתה, המדריכה בהוסטל בו שהתה, אביה, סדרן בתחנת המוניות שבסמוך אליה נפגשו המתלוננת והעורר, וכן הודעות העורר, שכנתו, בדיקת דנ"א של חומר שנדגם מתחתוניה של המתלוננת והתואם לפרופיל הגנטי של העורר, צילום ממצלמת אבטחה וראיות נוספות. בית המשפט קבע, על יסוד סקירה זו, כי ישנן ראיות לכאורה המניחות יסוד סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אשר לטענות הסנגור בדבר מחדלי חקירה, סבר בית המשפט כי אין בהן ממש, ואין ביכולתן לקעקע את תשתית הראיות. עוד קבע בית המשפט, כי ממעשי העורר עולה מסוכנות רבה. הוא פסק, כי לחובת העורר עומדת חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) ו-(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1966, משקיים יסוד סביר לחשש כי יסכן את בטחון המתלוננת בפרט, ואת שלום ציבור הנשים בכלל, וכן קיים יסוד סביר לחשש כי ישבש הליכי משפט, יחמוק מאימת הדין ומהליכי שפיטה או מריצוי העונש הצפוי לו. בית המשפט הזכיר, כי ככלל, מעשה אונס מקים חזקת מסוכנות שלא ניתן בדרך כלל לאיינה בחלופת מעצר. הוא הזכיר, כי לעורר הרשעה קודמת אחת בגין החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית בשנת 1999. בית המשפט ציין, כי העורר ביצע לכאורה את העבירה תוך שימוש בכוח ובאלימות, ובחר קורבן הסובלת מליקוי נפשי וליקוי שכלי, והוא אף מוסר בחקירתו כי היא ציינה עובדה זו בפניו. בית המשפט עמד עוד על כי חלק מעדי התביעה הם מכרים של העורר, כך שקיים חשש כי ישפיע עליהם ויפעל לתיאום גרסאותיהם. לאור כל האמור, סבר בית המשפט כי לא ניתן לאיין את מסוכנות העורר בחלופת מעצר, והחליט שלא להורות על הגשת תסקיר מעצר. על כן, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

4.

בעררו, טוען העורר כי בית המשפט קמא שגה כשקבע כי אין לשחררו בחלופת מעצר בתנאים כלשהם, ושלל צורך בעריכת תסקיר מעצר בעניינו. העורר מדגיש כי הוא נעצר ביום האירוע, ושוחרר למחרת היום, בהוראת בית משפט השלום בקריות. חקירת האירוע בידי המשטרה המשיכה בעודו משוחרר ללא כל תנאי מגביל. על אף קיומה של חוות הדעת של המעבדה הביולוגית במחלקה לזיהוי פלילי, הוא לא נעצר במשך כחודשיים, אלא ביום 10.12.09, כשבעה חודשים לאחר האירוע. לדבריו, תקופה ארוכה זו בה היה משוחרר בלא כל תנאים, ואשר במהלכה לא ביצע כל עבירה או מעשה המצביע על מסוכנותו, או פעל להשפעה על עדים או לשיבוש החקירה, מערערת את הטענה בדבר מסוכנותו, ותומכת בקבלת הערר ובשחרורו לחלופת מעצר. אשר לעדות שכנתו כי ביום האירוע ביקש מילדי השכונה לשרוף מזרון, הוא טוען כי קשה להבין מהודעתה האם שמעה בעצמה את השיחה, או ששמעה על קיומה מצד שלישי, וממילא, התקופה הארוכה בה היה משוחרר, והעובדה שלא ניצל תקופה זו להעלמת ראיות או להשפעה על עדים, שוללת חשש אמיתי לשיבוש הליכים. העורר מציין עוד, כי אמו סובלת ממצב בריאותי קשה ביותר, ונוכחותו בבית נדרשת על מנת לסעוד אותה ולתמוך בה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שבעברו הרשעה אחת בלבד בעבירת החזקת סם לצריכה עצמית, טוען העורר כי יש לשחררו ממעצרו למעצר בית מלא בבית אמו בקרית ים.

5.

המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר בחלופת מעצר. לטענתה, התשתית הראייתית למעשה אונס אינה במחלוקת, ומסוכנותו הרבה של המשיב עולה ממעשהו אשר כוון כנגד אשה חסרת ישע שלא יכלה להתגונן מפניו.

6.

ההנחה היא – וב"כ העורר לא חלק על כך – כי קיימת תשתית ראיות לכאורה, המבססת את מעורבותו של העורר בעבירת אונס כלפי אשה חסרת ישע, בעוצמה הנדרשת לצורך הליך מעצר.

נותרת שאלת המסוכנות, ואכן קיימת חזקה כבדת משקל כי מעשה האינוס המיוחס לעורר, וכן מעשי האיומים כלפי קרבן העבירה מעידים, הם עצמם, על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. יש להוסיף, כי עבירת האיומים כלפי המתלוננת אינה מסתכמת אך בפגיעה נוספת בקרבן העבירה, אלא היא טומנת בחובה גם חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. ואכן, קיים חשש ממשי כי אם העורר ישוחרר, הוא עלול לנצל את חולשתה האישיותית של המתלוננת, ולהשפיע עליה בדרכים פסולות לשנות את עדותה; אפשרות כזו עלולה להביא לשיבוש ממשי של מהלכי המשפט, הנשען על עדותה של המתלוננת כעדה מרכזית.

הצטברות גורמים אלה של מסוכנות וחשש לשיבוש מהלכי המשפט מביאים למסקנה כי מעצרו של המשיב הינו בלתי נמנע, ולא נראה כי חלופת מעצר היא אופציה אפשרית. לאור זאת, הגעתי למסקנה כי לא תהיה תועלת בקבלת תסקיר מעצר בשלב זה של ההליך, וכי דין העורר להשאר במעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.