בש"פ 11366/04 גבי אללוף נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ומואשם בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה. על פי הנטען בכתב האישום, דקר העורר ביום 29.9.04 אדם אחר לאחר שפרץ ביניהם ויכוח, בעת שהשניים נפגשו במרכז לחלוקת מתדון באשדוד. לאחר שהעורר דקר את אותו אדם הוא אמר לנדקר, כך על פי הנטען, שלא יתלונן נגדו במשטרה. הדקירה גרמה לפצע בעומק של 12 ס"מ. הנדקר טופל בבית חולים ושוחרר ממנו לאחר שנזקק ל-10 תפרים. יצוין עוד, כי הנדקר לא הגיש בנוגע לאירוע תלונה "רשמית" נגד העורר. בית משפט קמא קבע, עם זאת, על סמך אמירות שונות של הנדקר, כי קיימות ראיות לכאורה לגבי הנטען בכתב האישום וכי הסיבה לכך שהנדקר לא הגיש תלונה "רשמית" נגד העורר היא חששו של הנדקר כי ייצא לו שם של "מלשין" בקרב ציבור העבריינים. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי מהעורר נשקפת מסוכנות ומשלא הוצעה כלל חלופת מעצר אין מקום לשחרורו. על כן, החליט בית המשפט (כבוד השופט ח' עמר) להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

2.בדיון בערר התברר, כי אין מחלוקת עובדתית בין בעלי הדין בדבר עצם דקירתו של הנדקר על ידי העורר. טענתו של העורר היא כי המעשה נעשה כמעשה שטות ושלא בכוונה ועל כן לא מתקיים בעורר יסוד המחשבה הפלילית. העורר מציין עוד, כי לא הוגשה כלל תלונה נגדו על ידי הנדקר. לפיכך, טוען העורר כי קיים הסבר תמים ביחס לנסיבות הדקירה וכי אין נגדו ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.

3.דין הערר להידחות. צירופם של מספר גורמים מוביל אותי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לעניין עצם ביצוע הדקירה אין, כאמור, מחלוקת בין הצדדים. הכחשתו הגורפת של העורר את עצם התרחשות האירוע בחקירתו במשטרה מיום 1.11.04, הכחשה שלכאורה לא היה לה מקום אילו היה מדובר במעשה שטות או במעשה שנעשה שלא בכוונה, תורמת אף היא לראיות נגדו. הגם שהנדקר לא הגיש תלונה, הרי משיחות שהיו לו עם אנשי משטרה, ואשר הוקלטו, עולה כי העורר דקר אותו וכי אין מדובר בדקירה שלא בכוונה. כאשר נלווה לכך חששו של הנדקר כי יבולע לו אם יגיש תלונה נגד העורר, כפי שעולה מדבריו בשיחות התחקור שנערכו לו ביום 24.10.04 וביום 1.11.04, ברי כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה ברמה הנדרשת בהליך שבפניי.

4.לעניין מסוכנותו של העורר יש לציין כי העבירה בה הוא מואשם מקימה, כמובן, חזקת מסוכנות (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). בענייננו לא העלה העורר כל טענה שיש בה להפיג את חזקת המסוכנות. יתר על כן, הסברו של הנדקר בדבר חששו מפני הגשת תלונה נגד העורר מצביע אף הוא על המסוכנות הנשקפת מהעורר. יצוין עוד, כי העורר הינו בעל עבר פלילי ועומדות לחובתו 7 הרשעות קודמות בעבירות מסוגים שונים. בנסיבות אלה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, שכאמור כלל לא הוצעה.

5.אשר על כן, הערר נדחה.