החלטה2 עמודיםנכלל בחיפוש

בש"פ 11389/03 מוחמד גזמאוי נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

סדר דין פלילי · הארכת מועד להגשת ערעור פליליערעור על החלטת רשם בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין פלילי

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

הרשם דחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין פלילי שניתן לפני למעלה מארבע שנים, מאחר שלא נמצאה סיבה מניחה את הדעת לאיחור. בית המשפט דחה את הערעור על החלטת הרשם. נקבע כי הטענה לגבי כובד המאסר המותנה מתאימה לשיקולי חנינה ולא להארכת מועד.

העובדות

המערער נידון בפסק דין שהטיל עליו מאסר על תנאי. כעבור למעלה מארבע שנים, בפסק דין נוסף הופעל המאסר המותנה. המערער פנה לבית המשפט לאחר פרק זמן ארוך וביקש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון, בטענה שהתנאי היה גורף מדי.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן לפני למעלה מארבע שנים ומחצה, כאשר המבקש לא ציין סיבה מניחה את הדעת לאיחור?

הלכות

  1. 1

    הארכת מועד להגשת ערעור לאחר חלוף זמן רב אינה מתאפשרת ללא סיבה מניחה את הדעת לאיחור

    ״המערער לא ציין סיבה מניחה את הדעת לאיחור, זאת במיוחד לנוכח הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק-הדין הראשון״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    הטענה נגד הפעלת עונש מאסר על תנאי ממושך היא עניין לשיקולי חסד של מוסד החנינה ולא לערעור

    ״הטענה כי הפעלת עונש המאסר על-תנאי הממושך מכבידה על המבקש מעבר למידה הראויה וכי יש להתחשב במצבו הנפשי היא ענין הנתון לשיקולי החסד של מוסד החנינה״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • ערעור
  • מאסר על תנאי
  • הפעלת עונש
  • איחור
  • סיבה מניחה את הדעת
  • חנינה

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

בירושלים

בש"פ

11389/03

בפני:

כבוד השופט א' ריבלין

המערער:

מוחמד גזמאוי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על החלטת הרשם

החלטה

כנגד המערער ניתן, ביום 18.4.1999, פסק-דין, במסגרתו הוטל עלי עונש של מאסר על-תנאי (להלן: פסק-הדין הראשון ). ביום 21.5.2003 ניתן כנגד המערער פסק-דין נוסף, ובו הופעל עונש המאסר המותנה (להלן: פסק-הדין השני ). המערער פנה לבית משפט זה – יותר מארבע שנים ומחצה לאחר שניתן פסק-הדין הראשון – וביקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין הראשון. לטענתו, התנאי שנקבע היה גורף יתר-על-המידה.

כבוד הרשם עודד שחם דחה את הבקשה, בקבעו כי המערער לא ציין סיבה מניחה את הדעת לאיחור, זאת במיוחד לנוכח הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק-הדין הראשון. כבוד הרשם ציין, כי "נוסחו' של התנאי שנקבע היה ידוע למבקש ולבאי כוחו, אך חרף זאת לא הוגש הליך ערעורי במועד ולא הוגשה בקשת ארכה עד לאחר קרוב לחצי שנה מפסק הדין האחרון בעניינו של המבקש, בו הוארך המאסר על תנאי". מכאן הערעור שבפני.

אינני סבור, כי נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת כבוד הרשם. יצוין, כי בינתיים דחתה כבוד השופטת ד' ביניש את בקשת רשות הערעור, שהגיש המערער, על פסק-הדין השני. השופטת ביניש ציינה, כי "... הטענה כי הפעלת עונש המאסר על-תנאי הממושך מכבידה על המבקש מעבר למידה הראויה וכי יש להתחשב במצבו הנפשי היא ענין הנתון לשיקולי החסד של מוסד החנינה". דרך זו פתוחה, אפוא, בפני המערער, אולם לא ניתן היום – למעלה מארבע וחצי שנים לאחר מתן פסק-דין – להתיר את הגשת הערעור עליו.

הערעור נדחה.

ניתנה היום, כ' בשבט תשס"ד

(12.2.2004).

ש

ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

הלכות

  1. 1הארכת מועד להגשת ערעור לאחר חלוף זמן רב אינה מתאפשרת ללא סיבה מניחה את הדעת לאיחור
  2. 2הטענה נגד הפעלת עונש מאסר על תנאי ממושך היא עניין לשיקולי חסד של מוסד החנינה ולא לערעור