בש"פ 11389/03 מוחמד גזמאוי נ. מדינת ישראל

כנגד המערער ניתן, ביום 18.4.1999, פסק-דין, במסגרתו הוטל עלי עונש של מאסר על-תנאי (להלן: פסק-הדין הראשון ). ביום 21.5.2003 ניתן כנגד המערער פסק-דין נוסף, ובו הופעל עונש המאסר המותנה (להלן: פסק-הדין השני ). המערער פנה לבית משפט זה – יותר מארבע שנים ומחצה לאחר שניתן פסק-הדין הראשון – וביקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין הראשון. לטענתו, התנאי שנקבע היה גורף יתר-על-המידה.

כבוד הרשם עודד שחם דחה את הבקשה, בקבעו כי המערער לא ציין סיבה מניחה את הדעת לאיחור, זאת במיוחד לנוכח הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק-הדין הראשון. כבוד הרשם ציין, כי "נוסחו' של התנאי שנקבע היה ידוע למבקש ולבאי כוחו, אך חרף זאת לא הוגש הליך ערעורי במועד ולא הוגשה בקשת ארכה עד לאחר קרוב לחצי שנה מפסק הדין האחרון בעניינו של המבקש, בו הוארך המאסר על תנאי". מכאן הערעור שבפני.

אינני סבור, כי נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת כבוד הרשם. יצוין, כי בינתיים דחתה כבוד השופטת ד' ביניש את בקשת רשות הערעור, שהגיש המערער, על פסק-הדין השני. השופטת ביניש ציינה, כי "... הטענה כי הפעלת עונש המאסר על-תנאי הממושך מכבידה על המבקש מעבר למידה הראויה וכי יש להתחשב במצבו הנפשי היא ענין הנתון לשיקולי החסד של מוסד החנינה". דרך זו פתוחה, אפוא, בפני המערער, אולם לא ניתן היום – למעלה מארבע וחצי שנים לאחר מתן פסק-דין – להתיר את הגשת הערעור עליו.

הערעור נדחה.