בש"פ 1152/02 פאיד בן סולמאן אבו חמדה נ. מדינת ישראל

נגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת. על פי הנטען בכתב האישום, העורר והנאשם השני (להלן: חסן) קשרו ביניהם קשר לביצוע עסקת סמים, ולפיה חסן היה אמור למכור לעורר 20 ק"ג של סם מסוכן מסוג חשיש, תמורת 2000 ש"ח לכל ק"ג. ביום ביצוע העסקה, בסמוך לשעה 18:30 הטמין חסן שני שקים המכילים את הסמים בצדי שביל כורכר הסמוך לכביש בין צומת הטנק לבניאס. על פי הנטען, בסמוך לשעה 20:00 הגיע העורר לקניון נחמיה שבקרית שמונה ברכב המזדה שברשותו, כשהוא מלווה באדם נוסף - כרים חרבאווי (להלן: כרים), ואסף משם את חסן על מנת שיובילו למקום הטמנת הסמים. בסמוך לשעה 21:00 הגיעו העורר, חסן וכרים למקום הטמנת הסמים. העורר נותר ברכב וחסן וכרים ירדו כדי לאתר את השקים ולהעמיסם על הרכב. לאחר שהגיעו לשקים, התנפלו על השניים שוטרים שהמתינו במארב והם נתפסו לאחר מרדף קצר. העורר שישב ברכב נמלט ברכבו אולם נעצר אף הוא זמן קצר לאחר מכן. על יסוד אירועים אלה, ייחס כתב האישום לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד.

בעקבות הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ז' הווארי) נעתר לבקשה והורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

בא-כוחו של העורר, טען בפניי כנגד קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ובמיוחד לקיומה של סתירה מהותית בין גרסתו של כרים המפליל את העורר, ובין גרסתו של חסן הגורס כי לעורר אין כל מעורבות בפרשה. לטענתו, נוכח סתירה זו בין הגרסאות, ונוכח האינטרס הברור של כרים להקטין את חלקו ולהטיל אותו על אחרים, נוצרות פרכות בראיות שדי בהן כדי להביא לשחרור מרשו. באת כוח המדינה טענה כי גרסתו של כרים - המפלילה את העורר - הגיונית, קוהרנטית ומתיישבת עם פלטי הפלאפונים שהיו ברשות שלושת המעורבים בפרשה. מנגד לטענתה, גרסתו של חסן בלתי סבירה על פניה ורצופה סתירות, ועל כן אין די בה כדי לפגום בראיות לכאורה הקיימות כנגד העורר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה המשטרתי הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, ולכן דין הערר להידחות.

משהחליט העורר לשמור על זכות השתיקה ולא להציג כל גרסה משלו, נותרים אנו עם שתי גרסאות סותרות - גרסתו של כרים וגרסתו של חסן. מבחינת גרסאות אלה והשוואתן לנתונים אובייקטיביים דוגמת פלטי הפלאפונים של המעורבים עולה כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא שקבע כי די בראיות לכאורה כנגד העורר כדי לעצרו עד תום ההליכים. מסקנה זו מתחזקת על רקע שתיקתו של העורר וסירובו למסור כל גרסה משלו לנוכחותו המחשידה בסמוך למקום שבו נתפסו חסן וכרים. כפי שציין בית המשפט קמא, משקבעתי קיומן של ראיות לכאורה, ברי כי נוכח אופי העבירות המיוחסות לעורר, ונוכח הסכמת בא-כוח העורר, קמה עילת מעצר כנגד העורר. עברו הפלילי של העורר שולל אפשרות להמיר מעצר זה בחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.