בש"פ 1152/99 מריק רפאילוב נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בב"ש 90171/99, מפי השופט ע' דוויק, בה הוחלט לדחות את בקשת העורר לבטל את מעצר הבית המוחלט שהושת עליו בתנאים הבאים:

א.הפקדת ערבות עצמית בסך 25,000 ש"ח.

ב.הפקדת ערבות צד ג' בסך 15,000 ש"ח שתחתם על-ידי אחותו של העורר.

ג.הפקדת סכום מזומן על סך 2,500 ש"ח.

ד.איסור יצירת קשר כלשהוא, בצורה ישירה או עקיפה, עם המתלוננות.

ה.צו עיכוב יציאה מהארץ והפקדת דרכונו של העורר במשטרה.

2.ביום 4.9.97 הוגש כנגד העורר כתב אישום, בת.פ. 11811/97 בבית משפט השלום בתל-אביב יפו. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של נסיון לביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, תשל"ז1977- ושל מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, פגש הנאשם, באקראי, את המתלוננות מספר פעמים. בשתיים מהפעמים ניסה לבצע בהם מעשים מגונים אך הן התנגדו לכך. במקרים אחרים ביצע העורר, על פי הנטען מעשים מגונים בפומבי בפני המתלוננות.

3.בית המשפט דלמטה, קבע, בהסכמת הצדדים, כי הנאשם ישוחרר למעצר בית בתנאים המגבילים המפורטים לעיל. הסתבר כי העורר שינה את מקום מגוריו למען אחר. העורר לא אותר ועקב כך הותלה משפטו, הערבות במזומן חולטה ונעשו נסיונות לאיתורו. בפועל הוא אותר לאחר כשנה וההליכים חודשו. בית המשפט דחה, מחוסר סבירות, את טענתו של העורר כי יידע את עוה"ד שייצגה אותו בדבר שינוי המען וכי ישב במעצר בית מאז מועד מתן ההחלטה מבלי לברר מה עלה בגורל כתב האישום.

4.עם חידוש ההליכים פנה העורר לבית משפט השלום, וביקש לבטל את מסגרת מעצר הבית בה היה נתון. בקשתו נדחתה. העורר ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית משפט השלום בקובעו:

ככל שהעורר מלין על אימרתו של כב' השופט קמא על פיה 'לא ניתן יהיה לבטל מעצר בית סתם כך', אף אני סבור כך ואין דופי בעמדה זו. העורר הוציא את עצמו, בניגוד לצו בית משפט, ממסגרת הפיקוח שהיא חלופת המעצר ואין כל דרך לדעת מה עשה במהלך התקופה בה נעלם למעשה. העורר אינו יכול, גם להפר צו שיפוטי וגם להנות מתוצאת הפרה זו, לא מכיוון שיש להענישו כיום, במסגרת זו על אותה הפרה, אלא מחמת העובדה שביסוד האפשרות למיתון תנאי שיחרור כלשהם מונח הן עניין הפיקוח השוטף, והן עניין חיזוק האמון שיש לבית המשפט במשוחרר. במקרה הנדון, משחמק העורר מן המעקב, אין הוא יכול להשמע בטענה כי בעת שנעלם מן העין פעל כראוי והתנהג ללא דופי. עצם ההפרה די בה כדי לערער את בסיס האמון בו וממילא ביטול מוחלט של חלופת המעצר ושיחרורו המלא, רק בשל חלוף הזמן בנתונים שכאלה - אינו בא בחשבון.

5.לפיכך, אימץ בית המשפט המחוזי את גישת בית משפט השלום, שקבע שכתנאי לבחינת הקלה בתנאי מעצרו נדרש העורר לפרט היכן יעבוד ומתי וכיצד יבוצע הפיקוח עליו.

6.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין בדיון שהתקיים בפני, בהעדר העורר שלא הופיע לדיון - לא מצאתי כל עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.