בש"פ 116/97 עו"ד מנחם קגנובסקי נ. אילנה נוי

המבקש הוא דייר מוגן אשר מתגורר בדירה שבבעלות המשיבה. ביום 17.2.93 הגישה המשיבה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, תביעה לפינוי המבקש מהמושכר, בגין אי תשלום דמי שכירות והוצאות החזקה במועדם. יצוין, כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שענינו של המבקש מגיע לבית המשפט בתביעה לפינויו מהמושכר. למעשה, עוד בשנת 1990 ניתן למבקש סעד מן הצדק, במסגרת הליך שהסתיים בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 943/90 אילנה לוי נ' מנחם קגנובסקי (טרם פורסם) בפני כבוד השופטים ד' לוין, י' מלץ ות' אור). בפסק הדין, הורה בית המשפט כי על המבקש להקפיד הקפדה יתרה בקיום מלא של כל המוטל עליו בהיותו דייר מוגן במושכר. ביום 30.6.93 הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין (כב' סגן הנשיא דן ארבל). הסדר הפשרה עליו הסכימו הצדדים קבע כי:

"1. הנתבע יחתום על הוראת קבע בבנק לטובת התובעת, שעל פיה יאפשר לתובעת למשוך סכומים לטובתה עבור דמי שכירות והוצאות, בהתאם לחוזה השכירות וחוק הגנת הדייר...

2.משיכת הכספים על פי הוראת הקבע תעשה אך ורק בהתאם לחוזה השכירות בחוק הגנת הדייר.

3.אם הנתבע יפר הסכם זה, בין על ידי שהבנק לא יאשר משיכת כספים מחשבונו, ובין בכל צורה אחרת שלא תאפשר תשלום, תהיה התובעת זכאית לפנות לבית המשפט ולקבל כנגדו פסק דין לפינויו מן המושכר, וזאת לאחר התראה בכתב שתשלח לו ובתוך 10 ימים ממשלוח התראה זאת בדואר רשום".

לאחר הדיון האמור, אכן חתם המבקש על הוראת קבע, אולם עשה זאת באופן שהוא עצמו מעביר הכסף למשיבה, ומשנה את הסכומים בהתאם לעליית שכר הדירה, ובהתאם להוצאות השוטפות, אשר לפי שיקול דעתו עליו לשלמם. בעקבות המרצה שהוגשה על ידי המשיבה, קבע סגן הנשיא ארבל, כי מסתבר שחלה אי הבנה. סגן הנשיא הבהיר, כי הכוונה הייתה שהמשיבה היא שתערוך את החשבון, ותמשוך בעצמה את הסכומים בהתאם לחוק ולחוזה, ולא כפי שסבר המבקש, שהכספים יועברו על ידו ובסכומים שהוא ירצה. השופט הוסיף גם, כי אם מישהו מן הצדדים סבור שלא זה היה ההסדר, וכי פסק הדין איננו עולה בקנה אחד עם אותה הסכמה, הוא רשאי לפנות לבית המשפט תוך 30 יום, בבקשה לביטול פסק הדין. יצוין, כי לא הוגשה בקשה כאמור, מטעם מי מן הצדדים.

המבקש לא חתם על הוראת קבע כאמור, וביום 28.12.94 החליט השופט צ. כספי, בהעדר המבקש, כי אי החתימה של המבקש "משכללת את צו הפינוי כפי ההחלטה מיום 30.6.93". השופט הורה, אפוא, על פינוי המבקש מן המושכר. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. ביום 30.3.95 הגיעו הצדדים להסכמה, על פיה המבקש יחתום על הוראת קבע להנחת דעתה הבלעדית של המשיבה. גם הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ונקבע בה גם, כי אם בתוך 10 ימים לא תימסר הודעה שאכן המבקש עשה כך, יישאר פסק דין הפינוי על כנו.

ביום 23.4.95, לאחר שהמשיבה הודיעה כי המבקש לא עמד בהתחייבותו האמורה, החליט השופט כספי, בהעדר הצדדים, כי פסק הדין הנוגע לפינוי נשאר על כנו.

המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. נימוקו העיקרי של המבקש היה, כי הבנק אליו פנה כדי לחתום על הוראת הקבע הנדרשת, אינו יכול לבצע הוראת קבע מן הסוג הזה, ועל כן פסק הדין האמור אינו ניתן לביצוע. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א. אבן ארי, ד. בר אופיר וה. אחיטוב) דחה את טענת המבקש, והדגיש את העובדה שההסדר האמור הוא פרי ניסוח של הצדדים עצמם, וכי השופט כספי אפשר לצדדים לבחור ניסוח שונה. עוד קבע בית המשפט, כי אם אכן התברר למבקש כי ההסדר איננו ישים מבחינתו, היה עליו לפנות בהצעה להסדר חלופי הניתן לביצוע על ידו. השופטים הדגישו, כי הדברים נאמרים במיוחד לאור הנחייתו של בית המשפט העליון, על פיה על המבקש להקפיד בביצוע חובותיו כדייר מוגן. בית המשפט החליט, אפוא, לדחות את הערעור, ולאשר את פסק הדין בנוגע לפינוי המבקש.

מונחת בפני בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי טעה כב' סגן הנשיא ארבל בהחלטתו מיום 11.11.93, כאשר נתן פירוש להחלטתו מיום 30.6.93. לטענת המבקש, אין בחוק כל אפשרות לבית משפט לפרש את פסק דינו, למעט במקרים חריגים שהמקרה הנדון אינו נמנה עליהם. לעניין עצם הפרשנות אותה העניק סגן הנשיא להסכמה האמורה, טוען המבקש כי היא מוטעית. לדבריו, אין לפרש ההחלטה מיום 30.6.93 כמעניקה למשיבה זכות מיידית לפינוי. המבקש טוען, כי ההחלטה האמורה מאפשרת למשיבה לפנות לבית המשפט בדרך של תובענה רגילה, בה ייבדק האם הפר המבקש את הסכם הפשרה הנדון, והאם אכן ההפרה מקנה למשיבה צו פינוי, ללא הענקת סעד מן הצדק. יתירה מכך, המבקש טוען כי הפרשנות אותה אימץ בית המשפט נוגדת את סעיף 67 ואת סעיף 155 לחוק הגנת הדייר. לדבריו, סעיפים אלה מעניקים הגנה מפני פינוי במקרים של דרישה להעלאת דמי השכירות ולקבלת השתתפות בהוצאות ובתיקונים. בנימוקי בקשתו מדגיש המבקש כי הוא אדם מבוגר וערירי, וכי השארת פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו, תותיר אותו בלא קורת גג.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות המבקש, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, צדק בית המשפט המחוזי באומרו כי לפנינו מקרה בו העובדות והקביעות המשפטיות המהותיות יוצאות דופן. יחד עם זאת, בפרשת חניון חיפה

(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ

פ"ד לו(3) 123) נקבע, כי רשות ערעור, תינתן רק בעניין בו קיימת חשיבות ציבורית החורגת מתחום היחסים בין הצדדים הישירים בנושא. בעניין המונח לפנינו, לא מצאנו חשיבות כאמור. אכן, צו פינוי מהווה נושא רגיש במיוחד, ואולם אין בו, כשלעצמו, עילה המצדיקה קיום דיון בפני ערכאה שלישית. אשר לטענות המבקש בנוגע לגוף פסק הדין. המחלוקת ממוקדת בעיקר בשאלת הפרשנות הראויה אותה יש להעניק להסכמה בין הצדדים. דומה, כי הערכאות הקודמות דנו בעניין והחליטו כיצד יש לפרש ההסכמה האמורה. יתירה מכך, לאחר שקבע את פרשנותו, אפשר כב' סגן הנשיא ארבל למבקש לפנות בבקשה לביטול פסק הדין. המבקש לא עשה כן בשעתו, ואין מקום להתיר לו לעשות כן כעת.

בקשה נדחית.