בש"פ 116/99 זאב בשן נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת סביונה רוטלוי) שלא לפסול עצמה מלדון בעניינו של המבקש - הנאשם. ההחלטה ניתנה ביום 5.1.99, ומבוקשת אורכה לפרק זמן של שבוע ימים, עד יום 17.1.99.

בא כוח המבקש טוען כי היקף ההחלטה (בת שלושים ותשעה עמודים), והעובדה שקבלת פרוטוקול הדיון אצלו התעכבה, מקשים עליו להשלים הכנת הבקשה תוך חמישה ימים, מהם שני ימי עבודה מלאים בלבד.

על אף שבבקשה צוין כי בא כוח המשיבה מסר שאינו מסכים לבקשה, ביקשתי את תגובת המדינה.

המדינה התנגדה להארכת המועד המבוקשת, בטענה שהמבקש יכול היה להיערך להגשת הערעור, שכן החומר הדרוש לכך היה ברשותו מלכתחילה, בהחלטות המתועדות בתיק בית המשפט ובבקשת פסלות קודמת של המבקש, אשר נדחתה על ידי השופטת והערעור עליה נדחה על ידי כב' הנשיא א. ברק. עוד טוענת המדינה כי בא כוח המבקש יכול היה לנצל גם את הימים שבין מועד הדיון בבית המשפט המחוזי לבין מתן ההחלטה להכנת הערעור.

לאחר קבלת תשובת המדינה ביקש בא כוח המבקש להגיש תשובה מטעמו לתגובת המדינה, וציין, בין היתר, כי כב' השופטת רוטלוי החליטה בהתאם לסעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982- (להלן: חסד"פ), כי חרף הגשת הערעור על החלטתה לא תינתן החלטה על הפסקת הערעור בפניה, מן הטעם שכעת ממילא לא מתקיימים הליכים בפניה בתיק זה, והתביעה אמורה להגיש סיכומיה בחודש פברואר 1999.

סעיף 147 לחסד"פ קובע כדלקמן:

ערעור על החלטה בטענת פסלות

"(א) בעל דין שבדעתו לערער על החלטת שופט בעניין פסלות יודיע על כך לבית המשפט, ומשהודיע יופסק המשפט ולא יימשך עד להחלטה בערעור, זולת אם החליט השופט, ובמותב - אב בית הדין, מנימוקים שירשמו, שיש להמשיך במשפט.

(ב) הערעור יוגש בכתב, בפירוט נימוקיו, תוך חמישה ימים מהיום שבו הודעה לבעלי הדין החלטת השופט.

.....".

החוק קובע, איפוא, בחקיקה ראשית, לוח זמנים קצר במיוחד להגשת ערעור על החלטה בטענת פסלות, ולא בנקל ניתן לסטות ממנו. אולם, מטרתה העיקרית של הוראה זו היא למנוע או להפחית את העיכוב בשמיעת התיק העיקרי כתוצאה מהליכי הפסילה, שכן בית המשפט נדרש להפסיק את הדיון עד להחלטה בערעור (ע"פ 1816/90, ב"ש 1818/90, גרשוני אלפרד נגד מדינת ישראל , פ"ד מד (2) 781; בש"פ 1/89, רמי נחום נגד מדינת ישראל (לא פורסמה)).

בענייננו החליטה כב' השופטת רוטלוי, כאמור, שלא להפסיק את הדיון בהתאם לסעיף 147 (א) לחסד"פ, כיון שממילא נקבע מועד להגשת סיכומים, וכיום לא מתקיימים הליכים בפניה. בנסיבות אלו פוחת הנזק הנגרם כתוצאה מהתארכות הדיון, במיוחד כשהמדובר בימים ספורים בלבד.

אף אם צודקת המדינה בטענתה שניתן היה להיערך להגשת הערעור מבעוד מועד, ברור שלא ניתן היה להשלים את הכנת ערעור עוד לפני מתן ההחלטה עליה הוא נסוב. מאחר שההחלטה ניתנה ביום 5.1.99, יום ג' בשבוע, עומדים לרשות המבקש מספר מצומצם ביותר של ימי עבודה.

זאת ועוד: המבקש טוען כי ערעורו זה הינו בעל חשיבות עליונה ויקבע את גורל חייו של המבקש. מבלי להביע עמדה באשר לטענה זו, אני סבורה שיש מקום להתחשב בטענת הסניגור, כי בנסיבות העניין, ובשל רוחב היריעה עלול לוח הזמנים הקיים לפגוע בזכויותיו המהותיות של הנאשם. כמו כן, אני מייחסת משקל לעובדה שבעניננו הוגשה הבקשה להארכת המועד בסמוך לאחר מתן ההחלטה בטענת הפסלות, ולפני חלוף המועד להגשת הערעור.

נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה שיש מקום להארכת המועד להגשת הערעור. עם זאת, בשים לב לכך שמלכתחילה נקצב פרק זמן של חמישה ימים בלבד להגשת הערעור, אני נעתרת לבקשה באופן חלקי ומאריכה את המועד להגשת הערעור עד יום 12.1.99.