פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
1160/00
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
ה
עורר
:
דר גנאדי
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 31.1.2000
בתיק
בש"פ 92924/99 (ת.פ. 5236/99)
שניתנה
על ידי כבוד השופט צ' הרטל
תאריך
הישיבה: יב' באדר א' תש"ס (18.2.2000)
בשם
העורר: עו"ד אלכסנדר רוזנברג
בשם
המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין
החלטה
1.כתב האישום מייחס לעורר עבירות של אינוס, מעשה סדום בנסיבות אינוס, איומים, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ותקיפה בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען בכתב האישום תקף העורר את אשתו המתלוננת במספר הזדמנויות מאז נשאו בשנת 1992. הוא איים עליה כי אם תעזוב אותו יהרגה והכל משום שחשד בה שהיא מקיימת קשרים רומנטיים עם חבר לעבודה.
ביום 19.12.99 אילץ באיומים את המתלוננת להתלוות אליו לקניית משקה חריף, הסיע אותה לחוף הים בבת-ים ושם כפה עליה יחסי מין. מיד לאחר מכן החל בנסיעה נמהרת ומסוכנת דרומה והכל מתוך כוונה מוצהרת להביא למותם המשותף שלו ושל אשתו המתלוננת. כשעצר באחד הצמתים יצאה המתלוננת מן הרכב וקראה לעזרת עובדי דרך שסייעו בידה להרגיע את העורר ושלחו את השניים לדרכם, כשהפעם המתלוננת היא הנוהגת ברכב. כשהגיעו לבית הוריו של העורר שב ותקף אותה העורר על-ידי שהטיח לעברה שני כוסות קפה.
למחרת בא עימה העורר למקום עבודתה, השמיע קללות ואיומים לעבר המתלוננת ולעבר מי שחשד בו שהוא מקיים קשרים עימה.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט הרטל) נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו. בית המשפט קבע כי קמה עילת מעצר, הנובעת מאופיים של המעשים המיוחסים לעורר, בשל מסוכנותו. לאור תסקיר שירות המבחן שקבע כי לא ניתן לשלול את מסוכנותו של העורר החליט בית המשפט המחוזי כי אין מקום להמיר את המעצר המבוקש בחלופה אחרת.
2.כנגד החלטה זו מופנה הערר היום.
העורר טוען כי עדותה של המתלוננת בדבר אינוסה היא עדות שקר שאינה נתמכת בראיות אובייקטיביות ואין בה פוטנציאל שעשוי להפוך אותה בסופו של משפט לראיה מרשיעה. עוד הוא טוען כי אין בשחרורו כדי לסכן אנשים אחרים. הוא מסכים כי העבירות בהן הוא מואשם מקימות חזקת מסוכנות, אולם הוא סבור כי הוא יוכל לסתור אותה. מכל מקום, כך הוא סבור, ראוי היה להמיר את המעצר בחלופת מעצר. העורר מציע ליתן הוראה המחייבת אותו "להיות במעצר בית מלא" אצל בני משפחתו בפתח-תקווה או בעיר אשדוד. דין הערר להידחות.
3.הראיות המצויות בתיק המשטרה מלמדות כי עדותה של המתלוננת אינה עומדת לבדה. עדותה בדבר העובדה שהעורר כפה עליה קיום יחסי מין משמשת אך נדבך אחד במסכת הראיות אודות פרשה אלימה שתחילתה לפני מעשה האינוס המיוחס לעורר והמשכה אחריו. מעדויות חבריה לעבודה של המתלוננת ניתן ללמוד כי בעבר ספגה המתלוננת מכות מהעורר וכי התנהגותו האלימה באה לידי ביטוי גם ביום מעשה האינוס המיוחס לו בכתב האישום. מעדותה של המתלוננת, ומעדויות אחרות, ניתן ללמוד, לכאורה, כי המתלוננת הוצאה מביתה כשהיא לבושה חלוק והוסעה בעל-כורחה לחוף הים שם נכפו עליה יחסי מין, כחלק ממסע הענישה שערך העורר כלפיה בשל שחשד בה שהיא בוגדת בו עם אחר.
העורר אינו מתכחש לעובדה שנהג ברכבו בצורה נמהרת ומסוכנת. את כוונתו להתאבד ולפגוע באשתו המתלוננת הביע גם בפני אחרים. מן הראיות עולה גם כי הוא השמיע איומים כלפי חברה לעבודה של המתלוננת, בו חשד, כאמור, כי הוא מקיים עימה קשרים, ובמסגרת האיומים האלה אף פנה למעבידה וביקש ממנו לסייע לו בשכירת שירותיו של מאן דהוא שיוכל לחסל את אותו אדם. היום מציין העורר כי אין מדובר בכוונה רצינית לפגוע באותו אדם וכי במשטרה הוא הביע חרטה על מעשיו.
4.בהתקיים המעשים המיוחסים לעורר, מעשה אינוס ועבירות אלימות המופנות כלפי בן משפחה, חזקה היא כי קיים יסוד סביר לחשש שהוא יסכן את בטחונם של אחרים. חזקה זו לא נסתרת בנסיבות המקרה. כפי שעולה לכאורה מחומר הראיות נהג הנאשם באלימות כלפי אשתו המתלוננת גם בעבר והשמיע לא אחת איומים לפגוע בה.
בית המשפט המחוזי מצא כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ועל-ידי קביעת תנאי שחרור מתאימים. בעניין זה הוא סמך על המלצות שירות המבחן למבוגרים. בתסקיר שערך השירות אודות העורר התקשו קציני המבחן להעריך באיזו מידה מאויימת המתלוננת על-ידי העורר. עם זאת ציינו כי עקב היחסים הטעונים בין השניים קיים סיכון להסלמה נוספת ביחסים ביניהם. בשיחתם עם המתלוננת היא הצביעה על נטייה שקיימת אצל העורר לשתות לשוכרה אלא שהוא ובני משפחתו הכחישו את הטענה בפני שירות המבחן. כיוון שאלה הכחישו את קיומה של בעיית אלכוהליזם, ואף את קיומה של נטייה לאלימות אצל העורר, התקשה שירות המבחן להעריך את מידת הסיכון שבשחרורו של העורר.
מן הראיות המצויות בתיק זה עולה לכאורה כי העורר אכן שתה לשוכרה בימים בהם בוצעו העבירות המיוחסות לו ונראה כי השאלה אם קיימת אצלו נטייה לאלכוהליזם, יש לה השלכה גם על מידת הסיכון שבשחרורו. בשלב זה, משלא ניתן לשלול את הסיכון האמור, אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. עם זאת, ראוי כי שירות המבחן למבוגרים יוסיף ויבחן את נסיבותיו האישיות של העורר ואת טיב היחסים בינו לבין המתלוננת ויגיש תסקיר משלים אודותיו במועד מוקדם, בהתחשב בזמן הנדרש לבדיקה. עם הגשת התסקיר המשלים ישקול העורר את האפשרות לבקש מבית המשפט המחוזי לעיין מחדש בהחלטתו.
בנתון להערה זו, הערר נדחה.
ניתנה היום, יד' באדר א' תש"ס
(20.2.2000).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00011600.
W01
/אמ