בש"פ 11622/04 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) מיום 16.12.2004 לדחות את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו.

1.ביום 21.3.04 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות מין שונות בנערה כבת חמש עשרה (להלן: המתלוננת ), עמה יצר קשר באמצעות האינטרנט. על פי כתב האישום עוד ביום הראשון שבו נוצר הקשר בין השניים הם נפגשו פנים אל פנים וקיימו יחסי מין בהסכמתה של המתלוננת. כך היה גם במספר פגישות נוספות, לאחר שהעורר הבטיח למתלוננת הבטחות שווא שונות. אולם, בהמשך, כך נטען, כפה את עצמו העורר על המתלוננת במספר הזדמנויות בכוח פיסי ובאיומים. בכתב האישום נטען עוד כי העורר ביקש מן המתלוננת, בתואנות שונות, לומר כי היא בת 19 וכי הסכימה לקיים עמו יחסי מין, והקליט את הדברים, על מנת לבדות ראיות המצביעות על כך שסבר, כביכול, שהיא בגירה וכן על כך שהיחסים ביניהם היו בהסכמתה. בגין המעשים שפורטו מיוחסות לעורר עבירות של אינוס, מעשה סדום (שתי עבירות), בעילה אסורה בהסכמה, בידוי ראיות ואיומים.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. העורר מצידו הסכים למעצרו תוך שמירה על זכותו לעתור בבקשה לעיון חוזר, וביום 1.4.2004 הורה בית המשפט המחוזי בנצרת על מעצרו. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 27.6.04, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר וטען כי אין די ראיות לכאורה נגדו וכן טען להעדר עילת מעצר. ביום 13.7.04 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. ערר שהגיש העורר לבית משפט זה נדחה אף הוא (החלטת השופט ס' ג'ובראן מיום 29.7.2004).

2.לאחר שנסתיימה שמיעת עדותה של המתלוננת, הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו, בטענה כי חל כרסום של ממש בחומר הראיות נגדו. ביום 16.12.04 התקיים דיון בבקשה, ובו ביום היא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטתו קבע בית המשפט (כבוד השופט א' אברהם) כי אין בטענות המבקש כדי להצביע על כרסום ממשי בחומר הראיות, וכי "מרבית הסתירות עליהן הוא מדבר [בגרסתה של המתלוננת- א"ח] אינן סתירות כלל... וחלקן האחר (של הסתירות) איננו מסוג הסתירות היורד לשורשו של עניין...".

3.מכאן הערר שבפניי. העורר טוען כי המתלוננת כבשה את עדותה במשך זמן רב, והחליטה להתלונן רק לאחר שהסתבכה בפרשה של שימוש בכרטיסי אשראי גנובים. זאת, מתוך אמונה שתלונה נגד העורר, אשר הינו מַכַּר של בעלי חנויות שמהן רכשה מוצרים תוך שימוש בכרטיסי האשראי הגנובים, כך לטענת העורר, תסייע לה בעניין זה. העורר מוסיף וטוען כי בהודעתה הראשונה כלל לא הזכירה המתלוננת אירועים שבהם נקט העורר באיומים או באלימות, למעט אירוע אחד שבו ניסה להחדיר לה חפץ לתוך אבר מינה אולם חדל לאחר שהמתלוננת טענה כי הדבר מסב לה כאב. עוד מפנה העורר לסתירות שונות הקיימות לטענתו בין דברי המתלוננת בחקירה לדבריה בבית המשפט, בין היתר בשאלה האם באחת ההזדמנויות עלה לדירת הוריו לפני שהשניים קיימו יחסי מין או לאחר מכן ובשאלה האם סבלה מכאב בעת שקיימו יחסי מין שלא בהסכמתה.

4.לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק, ובכללו הודעות המתלוננת בחקירה ופרוטוקול עדותה בבית המשפט, הגעתי למסקנה כי צדק בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לעיון חוזר שהגיש העורר. אכן, חלק ניכר מטענותיו של העורר מוסב על חולשת הראיות לכתחילה ולא על נסיבות חדשות שהתגלו או על כרסום שחל בחומר הראיות במהלך שמיעת ההוכחות. טענות ממין זה אין להן מקום במסגרת בקשה לעיון חוזר. אשר לסתירות שנתגלו לטענת העורר בין גרסתה של המתלוננת בחקירה לבין גרסתה במהלך העדות בבית המשפט, תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידי העורר להצביע על כרסום בחומר הראיות במידה המצדיקה את שחרורו ממעצר. אדרבא, גרסתה הכללית של המתלוננת בעדותה דומה לגרסתה במהלך החקירה, ואף אם קיימות אי התאמות מסוימות בין הגרסאות או סתירות מסוימות בדבריה של המתלוננת בעדותה אין הן יורדות לשורשו של עניין. גרסתו של העורר בחקירה, בה הודה כי השתמש בכוח באחד האירועים אף היא עומדת נגדו.

סוף דבר, הערר נדחה.