בש"פ 1165/11 מדינת ישראל נ. פלוני

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 9.2.11 (השופטת מרוז) בתיק עמ"ת 16172-02-11 ועמ"ת 16113-02-11, בגדרה נדחה, ברובו, ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא (השופטת בן-ארי) בתיק מ"ת 31804-01-11 והתקבל, חלקית, עררו של המשיב על תנאי מעצר הבית בו הוא נתון.

רקע והליכים

ב.

נגד המשיב (יליד 1963) הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כנטען בכתב האישום, ביום 7.1.11 ביקרה המתלוננת (ילידת 1998) את בתו של המשיב, והשתיים צפו יחד בסרט. המשיב התיישב ליד המתלוננת, החל לעסות את כפות רגליה ובהמשך הכניס את ידו מתחת לתחתוניה וליטף את איבר מינה. בתגובה עזבה המתלוננת את החדר, ומשראתה שהמשיב יצא למרפסת חזרה לצפות בסרט. לאחר מכן, חזר המשיב לחדר, התיישב ליד המתלוננת ומשך אותה לעברו, ושוב שלח ידו מתחת לתחתוניה וליטף את איבר מינה.

ג.

עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בטרם קבלת החלטה בבקשת המדינה הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר. בתסקיר מיום 6.2.11 נאמר, כי המשיב אדם בעל רקע נורמטיבי לחלוטין, שולל את מעורבותו בעבירות המיוחסות לו, ותיאר את התלונה כעלילה, תוך נטיה לטשטוש הנסיבות הבעייתיות והשלכת האחריות על המתלוננת. נוכח האמור צוין בתסקיר, כי ישנו קושי להעריך את הסיכון להישנות התנהגות בעייתית דומה בעתיד מצדו של המשיב; אך בשל עברו התקין והתרשמות לטובה מן המפקחים המוצעים, הומלץ על שחרורו למעצר בית מלא תחת פיקוחם. עם זאת נאמר, כי טרם בשלה לדעת השירות העת להמליץ, בשלב זה, על יציאתו של המשיב לעבודה במסגרת תנאי מעצר הבית, וניתן יהא לבחון זאת בעתיד.

ד.

ביום 8.2.11 קבע בית משפט השלום בכפר סבא קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ברורה, וציין כי אף אם אין לשלול שבסופו של יום יתכן שהמשיב יזוכה – אין לכך דבר עם עילת המעצר והחלופה. בית משפט השלום בכפר-סבא החליט לשחרר את המשיב לחלופה בתנאים הבאים: (א) מעצר בית מלא בביתם של המפקחים שאושרו על-ידי שירות המבחן; (ב) איסור כניסתם של קטינים למקום מעצר הבית, למעט ילדי המשיב, וגם ביקוריהם יתקיימו בנוכחות אחד מן המפקחים; (ג) איסור יצירת קשר עם המתלוננת (ד) למשיב יותר לצאת לטיפולים רפואיים ולהתאווררות, וזאת בהשגחת אחד המפקחים ובתנאי שהמשיב לא ישהה בקרבת קטינים.

ה.

על החלטה זו של בית משפט השלום עררו הן המדינה והן המשיב. המשיב טען, כי נוכח היעדר ראיות לכאורה אין הצדקה לעצרו במעצר בית כלל; ואילו המדינה טענה, כי יש להורות על מעצרו של המשיב במעצר בית מלא, ולשנות את תנאי מעצר הבית שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, באופן שייאסר על המשיב לצאת מן הארץ ויצומצם התנאי המאפשר למשיב לצאת את ביתו.

ו.

בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 9.2.11 קיבל חלקית את עררו של המשיב בקבעו, כי יש לאפשר לעורר לצאת גם למקום עבודתו בליווי אחד ממפקחיו. כן, קיבל את ערר המדינה, באופן חלקי, כך שלתנאי שחרורו למעצר בית נוסף גם צו עיכוב יציאה מן הארץ. כלפי החלטה זו הוגשו העררים הנוכחיים.

ערר המדינה בש"פ 1165/11

ז.

בערר המדינה (מיום 11.2.11) נטען, כי תנאי השחרור המצטברים בעניינו של המשיב חורגים לקולה מהמלצת שירות המבחן, אינם הולמים את נסיבות המקרה ואף לא נתמכו בנימוקים המצדיקים חריגה זו. נטען, כי תנאי השחרור האמורים מאיינים את המלצת שירות המבחן, אשר הדגיש בתסקירו, כי טרם הגיעה העת להמליץ על יציאתו של המשיב לעבודה. לבסוף נאמר, כי העבירות המיוחסות למשיב ונסיבות ביצוען מעידות על העדר מורא מפני החוק, ועל כן אין מקום ליתן בו את האמון הנדרש להקלה בתנאי מעצרו.

ח.

ביום 14.2.11 עתר המשיב לסילוק עררה של המדינה על הסף. בהחלטתי מאותו יום נאמר, כי למשיב שמורה הזכות להעלות טענותיו בדיון הקבוע ליום 15.2.11.

ערר המשיב - בש"פ 1240/11

ט.

ביום 14.2.11 הגיש המשיב בבש"פ 1165/10 ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, בו ביקש כי יבוטל מעצר הבית בו הוא נתון על תנאיו המגבילים, למעט האיסור ליצור קשר עם המתלוננת. בערר נטען, כי אין בתיק ראיות לכאורה, מעבר לעדותה של המתלוננת; ומנגד עומדת הכחשת המבקש ועדות בתו, שטענה כי לא הבחינה במאום. לבסוף הוזכר עברו הנקי של העורר (המשיב); התרשמות שירות המבחן; והתרשמות בתי המשפט הקודמים, אשר מצאו כי יש ליתן בו אמון ולכן התירו את יציאתו להתאווררות ובהמשך לעבודה.

הדיון

י.

אציין תחילה כי הצדדים טענו בכה ובכה לעניין הראיות אך הודעתי שאין בדעתי , בערר העוסק בתנאי שחרור לחלופה, לשוב להידרש לראיות, ואני יוצא מן ההנחה של קיומן הלכאורי כפי שנקבע בבתי המשפט הקודמים.

יא.

בא כוח המדינה טען כי בנוסף למסוכנות יש לציין את מצבה הקשה של המתלוננת, שעדותה הותרה תחילה על-ידי חוקרת הילדים ואחר כך נאסר. נטען כי בהתאם להחלטות מותר כיום למשיב להיות ביישובו (עם המפקח) לרבות ליד בית הספר של המתלוננת בו לומדת בתו, ולא לכך היתה הכוונה. לכן נתבקש מעצר בית מלא בשלב זה, ובהמשך ניתן יהא לשקול הקלות אם יוכיח המשיב עמידה בתנאים, או למצער הידוק התנאים.

יב.

המדובר מחד גיסא במקרה, אם גם בנסיבות חד פעמיות, שיש בו חומרה על פי הראיות לכאורה בהן עיינתי, ומאידך גיסא באדם בעל עבר נורמטיבי לחלוטין ככל העולה מן התסקיר. על כן המתוה הבסיסי שקבעו שני בתי המשפט, של מעצר בית תוך יציאה מבוקרת מסוימת, אין מקום להתערב בו. ואולם, נראה לי שצדקה המדינה בנסיבות בכך שהתוצאה המצטברת גורפת מדי, כיון שלפיה, בנוסף לאיסור ליצירת קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת, הפקדות וערבויות, עיכוב יציאה והפקדת דרכון, מותרת יציאה בליווי לטיפולים, להתאווררות ולמקום העבודה, בליווי ולא בקרבת קטינים, בעצם באופן חופשי, ולא לכך הכוונה בהטלת מעצר בית. איני רואה לעת הזאת מקום לביטול כל התנאים כפי שהציע ערר המשיב. לדעתי יש מקום בשלב הנוכחי לצמצם את אפשרויות היציאה כלהלן: המשיב ייצא ממקום מעצר הבית בליווי לעבודתו בלבד ויחזור מיידית לאחר תום העבודה. בעת העבודה יהא בליווי. היציאה לעבודה דיה להתאווררות. כן יוכל המשיב לצאת לטיפולים רפואיים ולמשרד סניגורו, בליווי. התוצאה היא איפוא:בנוסף לאיסור יצירת קשר עם המתלוננת בכל דרך, הפקדות, ערבויות, עיכוב ביצוע יציאה והפקדת דרכון, וכל אלה כבר נקבעו, בידי המשיב לצאת לעבודתו בליווי תוך איסור קרבת קטינים, ולשוב מן העבודה למקום מעצר הבית, וכן לטיפול רפואי ולמשרד בא כוחו, בליווי. המשיב לא יוכל להיכנס לעת הזאת ליישובו. ערר המדינה מתקבל חלקית לפי האמור.