בש"פ 11705/04 עלי שלאלדה נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.המבקש הועמד לדין והורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בגין עבירות בניה. נגזר עליו עונש של 8 חודשי מאסר בפועל וכן קנס. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דן בערעור – שצומצם על פי טיעון בא כוח המבקש רק לשאלת הקנס, תוך שהערעור נתקבל בנקודה זו. פסק הדין ניתן ביום 6.9.2004. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 22.12.2004. הטענה המרכזית בה הנה כי צמצום הדיון בבית המשפט המחוזי רק לשאלת הקנס ולא לשאלת העונש נעשתה שלא על דעתו של המבקש, שכן בשל לחץ הדיון לא הבין במה מדובר. למן פסק הדין חשב המבקש לטענתו כי עונש המאסר לא יבוצע וזאת בגין בקשות עיכוב ביצוע שנענו ועל פיהן נקבע מועד התיצבות ליום 30.12.2004. משהבין את טעותו, פנה לבית משפט זה בבקשה להארכת המועד. במקביל נתבקש עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

2.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה טעותו הנטענת של המבקש היא בלתי סבירה. אי סבירות זו מוצאת ביטוי בעובדה כי המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בשל חתונת בנו ובית המשפט נעתר לבקשה. כן נתבקשה חנינה מנשיא המדינה. זאת ועוד, המבקש פנה באמצעות שלושה באי כוח שונים – בחודשים ספטמבר, נובמבר ודצמבר – בבקשה לשינוי במרכיבי העונש באופן שניתן יהיה לרצות תקופת שישה חודשים מן המאסר בעבודות שירות. הפניה דנן הינה על ידי בא כוח רביעי במספר, והכל במטרה לדחות את הקץ. זאת ועוד: האיחור הוא ניכר – חודשיים ימים – והמדינה השלימה עם פסק הדין שהקל עם המבקש מתוך הנחה של סופיות הדיון. אין גם ממש בערעור המבוקש בשל העובדה כי המבקש הסכים לקו הטיעון של סניגורו והמדובר בגלגול שלישי שסיכוייו נמוכים ממילא.

3.לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. איחורו של המבקש הוא ניכר – קרוב לחודשיים ימים. אין הוא נדרש להראות "טעם מיוחד", אולם טעם לאיחור נדרש גם נדרש, בייחוד נוכח משך האיחור והעובדה כי המשיבה הסתמכה על סופיות ההליך ובחרה שלא לערער על פסק הדין שהקל בעונשו של המבקש בכל הקשור בקנס שהוטל עליו. טעם מעין זה לא נמצא במקרה זה, אפילו בשים לב לגישה המקילה כלפי נאשמים שהורשעו והמבקשים להשיג על הרשעתם. אכן, טענת המבקש לפיה לא הבין כי הוא עומד להישלח מאחורי סורג ובריח ומטעם זה לא הוגשה הבקשה שבפני היא תמוהה. מן הבקשה עולה כי המבקש לא היה למעשה מודע לכך כי הוא עומד להיכנס למאסר בפועל. יחד עם זאת, הוגשו בקשות לעיכוב ביצוע בשם המבקש בין היתר בשל חתונת בנו. הבקשה אינה ברורה לגמרי בנקודה זו, שעה שהמבקש טוען בהמשך כי הטעות היתה באשר לשאלה אם בית המשפט המחוזי דן בערעור על המאסר ודחה אותו – כפי שסבר המבקש - שעה שבא כוחו הסכים הלכה למעשה לטעון רק לעניין הקנס. אם אכן זו הטענה, לא מצאתי לקבלה בנסיבות המקרה כטעם להארכת המועד. לבקשה לא צורף תצהיר של עורך דינו דאז (עו"ד ג'נאים). הטענה לפיה רק לפני מספר ימים הבין המבקש כי לא היה טיעון לעניין עונש המאסר בבית המשפט המחוזי מחייבת תשתית עובדתית מספקת, בייחוד נוכח חלוף הזמן, הבקשות השונות שהוגשו על ידי המבקש והעובדה שהחליף ארבעה באי כוח למן פסק הדין. תשתית מעין זו לא הובאה לצרכי הבקשה שבפני. זאת ועוד, מתצהיר המבקש עולה כי הוא אמר למעשה לעורך דינו כי יפעל כראות עיניו (סעיף 14 לתצהיר המבקש) ובמצב דברים זה קשה לראות כיצד תוכל טענתו להתקבל לגופה. סיכויי ההליך עצמו הם לפיכך, קלושים. במצב דברים זה, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד, להדחות. ממילא מתייתרת גם הבקשה לעיכוב הביצוע.

החלטה זו תומצא לבאי כוח הצדדים באמצעות הפקסימיליה, ללא דיחוי.