פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1171/04
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
העוררת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
שמעון(שמיעה) עמר
ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי
בחיפה בתב"ש 3190/04 מיום 30.1.04 שניתנה על-ידי כבוד השופט י' עמית
החלטה
המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות ופציעה בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית-משפט קמא סירב להיעתר לבקשה. נמצא לו לבית-המשפט, אמנם, כי יש הוכחות לכאורה הקושרות את המשיב לעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום, אך חרף זאת הוסיף והורה על החזקתו של המשיב בחלופת מעצר במוסד הקרוי "שביל החיים", מוסד המקיים קהילה טיפולית לנגמלים מסמים.
על החלטה זו הערר שלפניי, ובקשת המדינה היא כי אורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
בטיעוניה לפניי מטעמו של המשיב, כפרה עורכת-דין יצחקי בקביעתו של בית-משפט קמא כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, ולעניין זה טענה על-פי הראיות שנצברו אל תיק המשטרה. עיינתי בהודעות שנגבו מפי המתלונן, ותמים דעים אני עם בית-משפט קמא כי יש בדבריו של המתלונן כדי לסבך את המשיב בעבירות המיוחסות לו. בהודעתו הראשונה במשטרה מצביע המתלונן מפורשות על המשיב כמי ששדד אותו ונעץ סכין ברגלו, ולא עוד אלא שמוסיף הוא ומדווח שהמשיב איים עליו כי אם יתלונן עליו במשטרה כי אז הוא (המשיב) יחסל אותו. אמת נכון הדבר, שבהודעות מאוחרות יותר ביקש המתלונן לבטל את תלונתו, ואולם עיקר הטעם לדבר הוא, לדבריו, שמעוניין הוא "להישאר בכבוד באור עקיבא עם כולם ושלא יהא לי בעיה עם שום אדם". אם אין די בכל אלה, הנה המשיב שמר על זכות השתיקה, ויש באותה שתיקה כדי לחזק ממילא את הראיות האחרות המסבכות אותו בעבירה. ראו: בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 200, 206. אין לי אפוא, כאמור, אלא להסכים עם בית-משפט קמא כי נאספו אל תיק המשטרה ראיות לכאורה המפלילות את המשיב כאמור בכתב האישום.
על-פי כתב האישום, נפגשו המשיב והמתלונן ברחוב באור עקיבא והמשיב דרש מן המתלונן כי יראה לו תכולתו של תיק שהחזיק (המתלונן) בידו. המתלונן סרב לתת למשיב את התיק, ואו אז נטל המשיב את התיק בכוח מן המתלונן והוסיף ודקר אותו בירך שמאל. כתוצאה מנעיצת הסכין בגופו נזקק המתלונן לטיפול רפואי ולתפרים בירכו. כאמור, יש ראיות לכאורה להוכחת אשמות שמיוחסות למשיב, ואין ספק כי בנסיבות אלו נתקיימה עילת מעצר כהוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 ( חסד"פ ).
משהיגענו עד הלום עלתה השאלה אם ראוי להורות על חלופת מעצר למשיב, ובית-משפט קמא הורה אמנם על חלופת מעצר בקהילה הטיפולית "שביל החיים". נושא זה של חלופת מעצר מעורר כמה שאלות מישנה, ונדון באלו אחת לאחת.
בראש ובראשונה, צפה ועולה שאלת מסוכנותו של המשיב ליחיד ולכלל. מסתבר כי המשיב עתיר עד-למאוד בהרשעות קודמות בעבירות רכוש: פריצות, גניבות ועוד. לא אגזים אם אומר כי המדובר הוא בעשרות-עשרות עבירות קודמות. טען המשיב בבית-משפט קמא כי מאז 1990 לא הורשע בבית-המשפט, ואו-אז הסתבר כי טענה זו אינה מדויקת כל צורכה, אם לנקוט בלשון המעטה. העבירה נושא הדיון נעברה באמצע חודש ינואר 2004, ומסתבר כי כשלושה חודשים קודם לכן, בסוף חודש אוקטובר 2003, הורשע המשיב בעבירות של הפרת הוראה חוקית, החזקה ושימוש בסמים מסוכנים (שתי עבירות) ותקיפה חבלנית, חבלה במזיד ברכב, איומים והטרדת עד. משהורשע כך בדינו נגזר עונשו של המשיב לשנים-עשר חודשי מאסר על-תנאי ובית-המשפט הוסיף וחייבו לחתום על התחייבות כספית להימנע מעבירה. לא יהא זה מדויק אפוא לומר כי מאז 1990 לא עבר המשיב כל עבירות שהן. להשלמה נוסיף אך זאת, שכתב האישום אשר עניינו תקיפה חבלנית, חבלה במזיד ברכב, איומים והטרדת עד עניינו היה בעבירות שנעברו בחודש ספטמבר 1999, וכי עבירות הסמים נעברו בחודש נובמבר לשנת 2000. בנסיבות אלו כולן הוכיח עצמו המשיב כאדם המסכן את היחיד ואת הכלל ונראה כי לא ראוי היה כלל לשחררו ממעצר. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שבעת שעבר (לכאורה) את העבירה נושא הדיון, היה תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי אשר יהיה מקום לחלטו אם יורשע המשיב בדינו.
למרות כל אלה הורה בית-משפט קמא על שחרורו של המשיב להחזקתו במוסד הטיפולי "שביל החיים". החלטה זו תמוהה בעיניי, ומכמה וכמה טעמים. ראשית לכל, ידענו אך מעט על טיבו של מוסד טיפולי זה. לא זו בלבד, אלא שבית-המשפט שמע על המוסד, בעיקר, מפי אדם שהציג עצמו כמדריך במקום כשלושה חודשים בלבד. קשה בעיני שאדם מסוכן כמשיב ישוחרר לקהילה טיפולית ששמענו עליה מפי עובד תקופה כה קצרה במקום. יתר-על-כן, על-פי רשימה מיום 15.12.03 שקיבלנו מאת השירות לטיפול בנפגעי סמים של משרד הרווחה, מוסד "שביל החיים" אינו בעל רישיון ליום כתיבת המכתב. אפשר שביני לביני קיבל המוסד רישיון - או שרישיון אשר החזיק בו חודש - אולם זאת שומה היה על בית-המשפט לברר עובר לשחרורו של המשיב להחזקה במוסד.
שנית, ובדבר זה עיקר: מקובל על בתי המשפט זה מכבר כי אין הם משחררים אדם לחלופת מעצר אלא אם בודקים הם היטב-היטב קודם השחרור טיבה של חלופת המעצר. בוודאי אמורים הדברים מקום שהשחרור הוא למוסד החייב להציג עצמו לפני בית-המשפט ולפרט את זהותו. על דרך הכלל, נוהגים בתי-המשפט לבקש את חוות-דעתו של שירות המבחן, ובמקרה מעין זה משמש שירות המבחן כידו הארוכה של בית-המשפט לבחינת טיבו של המוסד בו מדובר. לעניין מוסד המטפל במשתמשים בסמים, וכהוראת סעיף 48 (א)(7) לחסד"פ חייב הטיפול להיות מאושר בידי קצין מבחן, ואולם גם אם אין חובה לקבל חוות-דעתו של שירות המבחן, לא נתקלתי עד כה במקרה שבו שוחרר אדם למוסד פלוני בלא לקבל את חוות-דעתו של שירות המבחן. אכן, בהחלטתו הורה בית-משפט קמא לקצין המבחן לעקוב אחרי המשיב במסגרת הקהילה הטיפולית, ואולם תמיהה בעיניי כיצד ניתן להורות את קצין המבחן כך ודברו של קצין המבחן לא נשמע מראש? כל דברים אלה שאמרתי על מוסד "שביל החיים" נאמרו למעלה מן הצורך, הואיל ונמצא לי כי לגופם של דברים אין זה ראוי לשחרר את המשיב ממעצר.
אני מחליט לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
היום, י"ג בשבט תשס"ד (5.2.2004).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
04011710_G02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il