בש"פ 11787/05 אלי פלד נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת רשות לערער. ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לערעורים על גזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש לעניין חומרת העונש והפחית את עונש המאסר שהוטל עליו מ-14 חודשים ל-9 חודשי מאסר . פסק הדין ניתן ביום 18.11.02 . הבקשה שבפני הוגשה ביום 25.12.05 .

2.הטעם לאיחור הכבד בהגשת ההליך מוסבר על ידי בא כוח המבקש בנסיבות החריגות שנוצרו, לטענתו, במקרה הנדון. ביצוע גזר הדין עוכב ליום 15.12.02, ולטענת המבקש, ביום זה, הוא התייצב לשם תחילת ריצוי מאסרו, אולם בשל פגמים בפקודת המאסר סירב השב"ס לאסרו. הוא נשלח לביתו עד לקבלת הודעה חדשה על מועד התייצבות. לאחר מספר חודשים חודשה פקודת המאסר, אך גם הפעם, בשל פגם נוסף בפקודה החדשה, הוא שוב נשלח לביתו. לפי הנטען, רק ביום 16.11.05, קרי, שלוש שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור, נעורה התביעה וחידשה את פקודת המאסר, אולם בעת הגשת הבקשה טרם נעשתה פעולה למימוש הפקודה. בנסיבות אלו, טוען בא כוח המבקש כי מחדליהם של משטרת ישראל והשב"ס יצרו מצב בלתי סביר המצדיק לאפשר לו לערער על העונש שנגזר על המבקש. המשיבה מתנגדת לבקשה. לוז טענתה היא, כי המבקש לא הציג בפני בית המשפט את מלוא התמונה, וכי למעשה, התנהגותו תרמה באופן משמעותי לאיחור הרב בריצוי עונש המאסר שהוטל עליו.

3.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המדינה ובכל הנספחים לה, וכן בתשובת המבקש לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נוכח חשיבות הדברים לענייננו, אסקור את השתלשלות העניינים כפי שהובא הדבר בתגובת המשיבה. כאמור, בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע העונש עד ליום 15.12.02. מסתבר, כי ביום 9.12.02 הגיש המבקש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע גזר הדין, וזאת עד ליום 5.4.03, וכי המשיבה הסכימה לכך. ביום 14.4.03, חזר המבקש והגיש בקשה נוספת לדחיית מועד התייצבותו למאסר. בקשתו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ונקבע כי עליו להתחיל את ריצוי עונשו ביום 14.5.03 (החלטת כבוד השופט ש' גרוס מיום 27.4.03). המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון (ע"פ 4201/03). בהסכמת המשיבה, עוכב ביצוע העונש עד לתום הדיון בערעור. נוכח הסכמה אליה הגיעו הצדדים, נמחק הערעור והתקבלה החלטה לפיה "יתחיל המערער לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בת.פ. 2073/02 ביום 25.5.03. יתרת תקופת עונש המאסר שנגזרה עליו בת.פ. 2073/02 לריצוי בדרך של עבודות שירות, תרוצה באופן חופף לתקופת המאסר שנגזרה עליו בע"פ 71020/01". אוסיף, כי עובר לקבלת ההחלטה הנ"ל, במכתבו מיום 21.5.03 של עו"ד ש' נהרי, אשר משרדו ייצג את המבקש בערעור לבית המשפט העליון, לפרקליטות המדינה, נאמר כי המבקש יתייצב למאסר כמוסכם. אולם בניגוד למוסכם, המבקש לא התחיל לרצות את מאסרו במועד זה. ביום 6.7.03 הוצאה הוראה לבצע את פקודת המאסר נגדו. ביום 15.7.04, בעת שנכח בדיון בתיק אחר, נעצר המבקש על פי פקודה זו. נוכח טענתו כי הוא לא ידע על החלטת בית המשפט העליון, ובהסכמת המשיבה, נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי מאסר ביום 18.7.04. אף במועד זה לא התייצב המבקש לריצוי עונשו, וכתוצאה מכך הועברה הפקודה בשנית לטיפול המשטרה. לפי דו"ח פעולה המצוי בתיק, ואשר העתקו צורף לתגובת המשיבה, עולה כי ביום 14.8.04 נעשה ניסיון לאתר את המבקש בכתובת שמסר, אולם הוא לא נמצא שם והדיירת שנמצאה במקום טענה שאין היא מכירה אותו. במהלך תיק נוסף שנוהל נגד המבקש התברר לתובע המטפל בתיק כי קיימת נגד המבקש פקודת מאסר אשר טרם בוצעה. בהתאם לכך, הוצאה ביום 16.11.05 פקודת מאסר מחודשת.

4.בהחלטתי מיום 26.1.06 ביקשתי את תגובת המבקש להשתלשלות העניינים האמורה. לטענת המבקש, הוא לא ידע על ההסכמה למחיקת הערעור, וכי כך טען אף בבקשתו מיום 15.7.04 לקביעת מועד התייצבות חדש. אין בידי לקבל טענה זו, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמבקש יוצג בדיון בפני בית המשפט העליון על ידי עורכת דין ג' יפה מטעם משרד שרון נהרי ושות'. מכל מקום, אין הסבר לכך שהמבקש לא התייצב גם למועד החדש שנקבע לו על ידי בית המשפט, קרי ביום 18.7.04. עוד נטען על ידי המבקש כי מקום מגוריו לא שונה במהלך השנים. גם אם נכונה טענה זו, ומבלי להכריע בדבר, אין בה כדי לשנות את העובדה כי המבקש ידע על ההחלטה בדבר המועד החדש שנקבע לצורך התייצבותו, אולם הוא בחר שלא לפעול על פיה.

5.לסיכום, הבקשה שבפני הוגשה שלוש שנים לאחר מתן פסק הדין. ברי כי מדובר באיחור כבד ביותר. כאמור, בטענות בא כוח המבקש לא ניתן טעם מספק לאיחור זה, אשר נבע ברובו מנימוקים הקשורים במבקש ולא במשיבה, אשר גילתה אורח רוח לכל אורך הדרך והסכימה פעם אחר פעם, לפנים משורת הדין, להארכת המועדים להתייצבותו לריצוי מאסרו. כמו כן, נוכח השתלשלות הדברים, לכאורה, על פני הדברים, סיכויי ההליך קלושים. במצב דברים זה, גם על פי הגישה המקלה הנוהגת ביחס לבקשות ארכה בתחום הפלילי, אין הצדקה להארכת המועד המבוקשת, והיא נדחית בזה.