בש"פ 11805/05 אחמד שהאב נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד (סעיף 402(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). לפי האמור בכתב האישום, עמד העורר על מדרכה בצוותא עם שלושה אחרים, עת התקרבה אליהם המתלוננת, כשהיא נושאת עמה תיק ובו סכום של 1,000 ש"ח במזומן, מפתחות, שני מכשירי טלפון ומסמכים. החבורה התפצלה – שניים לכאן ושניים לשם – כדי לפנות מעבר למתלוננת, אולם אז התנפל עליה העורר, דחף אותה אל הקרקע, חטף את תיקהּ ונמלט.

המדינה עתרה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. בבית המשפט קמא לא היתה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה, גם לא באשר לקיומה של עילת מעצר. נותר לבית המשפט לבחון את שאלת חלופת המעצר, אולם דרך זו נמצאה בלתי הולמת, זאת לאור עברו הפלילי המכביד של העורר, שבגינו ריצה עונשי מאסר המצטברים לתקופה של שש שנים. בית המשפט ציין כי המקרה הנוכחי ארע לכאורה זמן לא רב לאחר שהעורר שוחרר מבית האסורים, שם שהה בגין שוד של קשיש. עוד נאמר, כי העורר לא החל טרם מעצרו בהליך גמילה, ורק לאחר שנעצר "יזם" סנגורו הליך שכזה.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני. בחנתי את טענות העורר, ולא מצאתי בהן עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. העבירה המיוחסת לעורר חמורה ביותר, והניסיון לשוות לה אופי מקל לאור הנסיבות המפורטות בכתב האישום דינו להיכשל. הנטייה המסתמנת במספר מקרים להמיר את עבירת השוד הברורה בעבירה אחרת, קלה ממנה, כמו "תקיפה לשם גניבה", סומכת על בחירה מלאכותית שאין לה מקום. מי שתוקף אדם כדי לבזוז את רכושו הוא שודד; מי שמושך את תיקו של קשיש המהלך ברחובה של עיר מביא בחשבון שעם משיכת הרכוש תבוא חבלת הגוף, ואין הדבר אלא שוד בנסיבות מחמירות, מעשה הרחוק מרחק רב מגניבה. על רקע עברו של העורר, כפי שפורט בהחלטת בית המשפט קמא, מתעצם הצורך להגן על הציבור מפני מסוכנותו. ככל שהעורר אכן חפץ בכניסה לתכנית גמילה מסמים, יש לקוות כי הדבר יסתייע בתוך כתלי בית האסורים.

הערר נדחה.