בש"פ 1181/05 מדינת ישראל נ. אבי אוחנה

בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 4.2.05 או עד למתן פסק דין בת.פ.ח. 914/03 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.

נגד המשיב ואדם נוסף (להלן: שמואל ) הוגש כתב אישום המייחס לשניהם ביצוע רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 18.4.01 התפתח וויכוח בין שמואל לבין המנוח שבסיומו עזב שמואל את המקום. כשעה לאחר מכן חזר שמואל ביחד עם המשיב למקום הוויכוח כאשר שניהם מצוידים בסכינים. לאחר שמצאו המשיב ושמואל את המנוח, חודש העימות בין הצדדים ואז דקרו המשיב ושמואל את המנוח וגרמו למותו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את בקשת המדינה והורה על שחרורו של המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים. בתאריך 2.8.04 נעצר המשיב בעקבות הפרת תנאי שחרורו וביום 4.8.04 הוגשה בקשה לעיון חוזר בעניינו של המשיב. משמצא בית המשפט המחוזי כי המשיב הפר את תנאי השחרור בערובה, הוא הורה, בהסכמת בא-כוח המשיב, על מעצרו של המשיב ועל חילוט חלק מן הערבויות שהפקיד. בקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב כחודשיים מאוחר יותר נדחתה. עתה, לאחר שהסתיימו תשעה חודשים בהם היה נתון המשיב במעצר, הוגשה הבקשה שבפניי להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

בבקשתה טוענת המדינה כי יש להאריך את מעצרו של המשיב וזאת לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, הנלמדת הן מהעבירה החמורה בה הוא הואשם והן מעברו הפלילי המכביד הכולל שישה רישומים פליליים בעבירות אלימות, רכוש, הצתה ועוד. לטענת המדינה, אין ניתן להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של המשיב שכן העובדה שהפר בעבר את תנאי השחרור שהוטלו עליו מוכיחה כי אין ליתן בו אמון. המדינה עמדה בבקשתה גם על השתלשלות העניינים במשפטו של המשיב. מהאמור בבקשה עולה כי מאז חודש מרץ 2003, עת הוגש כתב האישום נגד המשיב, התנהלו ההליכים בקצב איטי מאוד אך נראה כי איטיות זו נבעה בעיקר מהתנהלות המשיב ובאי-כוחו. ישיבות רבות נדחו משום שבתחילה ייצוגו של המשיב לא הוסדר ולאחר מכן הוגשו בקשות רבות לדחיה מטעם סניגוריו של המשיב. בחודש יולי 2004 החלו להישמע ההוכחות בתיק זה ועל פי האמור בבקשה, נותרו למבקשת עוד כשישה עדי תביעה אשר ככל הנראה עדותם תסתיים בישיבה אחת.

בדיון בפניי חזרה באת כוח המדינה על הטענות שנטענו בבקשה ומנגד, סניגורו של המשיב טען כי יש לשחרר את המשיב למעצר בית. בין השאר טען הסניגור, כי מאז שהחל המשפט חל כרסום בראיות התביעה נגד המשיב וכיום ברור שחלקו של המשיב בפרשה הינו פחוּת מחלקו של שמואל, הנאשם השני. כן טען הסניגור כי ענין המסוכנות נבחן על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט המחוזי ראה לשחרר את המשיב למעצר בית. אכן, הודה הסניגור, המשיב הפר את תנאי השחרור אולם הפרות אלו, לטענתו, היו משניות ולא התבצעה כל עבירה במהלכן. עוד טען הסניגור כי גם אם פרשת התביעה תיגמר בישיבה הקרובה, הרי שפרשת ההגנה תימשך זמן רב, ועל כן ללא ספק יהיה צורך בהארכה נוספת של המעצר. בנסיבות אלו, טען הסניגור, יש מקום לחזור ולשקול את שחרורו של המשיב למעצר בית.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. טענותיו של הסניגור בענין הכרסום בחומר הראיות, ממנו יש ללמוד לכאורה על חלקו המשני של המשיב בארוע הרצח, אין מקומן בהליך הנוכחי אלא בהליך של בקשה לעיון חוזר. ככלל, בית משפט זה, בבוחנו בקשה להארכת מעצר, אינו בוחן מחדש את קיומן של ראיות לכאורה, אלא מתייחס למכלול הנסיבות הקשורות לניהול המשפט ולהתמשכות ההליכים אל מול המסוכנות הצפויה משחרורו של הנאשם. כאמור, המשיב מואשם בכך שביצע ביחד עם אחר מעשה רצח מתוכנן ואין ספק, כי מתוך אישום זה עולה מסוכנותו הרבה של המשיב. כן יש לציין כי למשיב עבר פלילי מכביד בעבירות אלימות ונסיבה זו מגבירה אף יותר את המסוכנות הנשקפת ממנו. למרות האמור לעיל, ראה בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים ואולם המשיב הפר את תנאי שחרורו מספר פעמים ובכך הוכיח שאינו ראוי לאמונו של בית המשפט. בנסיבות אלו, ובהתחשב בעובדה כי העיכובים הרבים במשפטו של המשיב נגרמו, במידה רבה, בשל העיכוב בהסדרת ייצוגו של המשיב ובשל בקשות דחייה רבות שביקשו סניגוריו, וכן בהתחשב בכך שכבר נקבעו מועדים קרובים להמשך שמיעת המשפט, ראיתי לקבל את בקשת המדינה ולהאריך את המעצר.

אשר על כן, אני מורה בזאת על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים החל מיום 4.2.05 או עד למתן פסק דין בת.פ.ח 914/03 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם.