בש"פ 1183/97 B.G.ASSISTANCE LTD נ. פליציה גורה

קודמת של השופט שלא לפסול עצמו (ע"א 5735/96). באותו מקרה ביקשה המערערת את הפסילה בעקבות שיחה שקיים השופט עם מר גורה במסדרון בית המשפט. בקשה זו תיקרא להלן: "בקשת הפסילה הראשונה". כאמור, החליט השופט שלא לפסול עצמו. הערעור על החלטתו זו נדחה על ידי, שכן סברתי, כי קיומה של שיחה קצרה ואקראית בין שופט לבעל דין, כאשר בא כחו של הצד שכנגד נוכח בקרבת מקום וכאשר השיחה אינה נוגעת לתיק בו משמש בעל הדין צד, אינה מקימה חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. פסק הדין ניתן ביום 8.10.96.

3.משנדחתה בקשת הפסילה הראשונה קבע בית המשפט את ת.א. 42060/94 לישיבת הוכחות ליום 26.12.96. ב- 11.12.96 הגישה המערערת בקשה לדחיית מועד זה. בית המשפט הורה על קבלת תגובתו של מר גורה לבקשה ןכן ביקש את הסברי המערערת לאי-הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה עד למועד זה, הגם שהיתה אמורה לעשות כן עד יום 1.4.96 - מכח החלטת בית המשפט מיום 20.11.95. בתגובה הודיעה המערערת ביום 22.12.96, כי תיקו של מר גורה, שהיה מצוי במשרדה, נלקח על-ידי המשטרה כתוצאה מתלונתו של מר גורה, וכי בקשותיה לקבל את התיק או לצלמו נדחו. עוד ביקשה המערערת כי תינתן לה אורכה של שלושה חודשים להגשת תצהירי העדות הראשית. מר גורה מצדו, הודיע, כי הוא מתנגד לדחיית הדיון, ציין, כי לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמה של המערערת ואף בקשות להארכת מועד להגשת תצהירים אלה לא הוגשו וביקש מבית המשפט להכריע בבקשתו למתן פסק-דין. ביום 26.12.96, המועד שנקבע להוכחות, פתח כב' השופט קידר את הישיבה במתן פסק דין לפיו נדחתה תביעתה של המערערת והיא חוייבה בהוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח ומע"מ. בפסק דינו מתאר השופט את השתלשלות הארועים שתוארה לעיל ומציין, כי עוד ביום 25.8.96 הגיש מר גורה בקשה למתן פסק דין, בהסתמך על אי-הגשת תצהירי העדות הראשית וכי ביום 30.8.96 החליט, כי ידון בבקשה למתן פסק דין רק לאחר מתן פסק הדין בערעור שעניינו בקשת הפסילה הראשונה, ערעור שהיה תלוי ועומד אותה עת. השופט הוסיף, כי גם כשבסופו של דבר הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת תצהירים מטעמה לא פרטה בבקשתה עובדות מהותיות הנוגעות לסיבות לאי-הגשת התצהירים במועד. בו ביום הגישה המערערת בקשה לביטול פסק הדין, אליה צורפו טיוטת תצהיר עדות ראשית ותצהיר בו פורטה טענתה, לפיה נבעה אי הגשת תצהיר עדות ראשית מטעות בתום לב. בקשה זו נדחתה.

4.ביום 11.2.97 הגישה המערערת בקשה לפסילתו של השופט מדיון בת.א 58937/91. את בקשתה זו נימקה המערערת בטענה, כי בפסק דינו בת.א 42060/94 חרג השופט מגישתו העקרונית, שלא ייחסה משקל רב למחדלים דיוניים וכי חריגה זו, הנובעת, לטענתה, ממעורבותו של מר גורה, עלולה להשפיע גם על ניהול התיק המתנהל נגד המשיבה. השופט דחה את הבקשה וקבע, כי בטיפולו בעניינו של מר גורה לא חרג מן השורה וכי המערערת לא הצביעה על קיומו של חשש אובייקטיבי לקיום משוא פנים.

5.מונח בפני ערעור על החלטתו של השופט שלא לפסול עצמו. המערערת טוענת, כי פסק הדין בת.א. 42060/94 חורג מגישתו העקרונית של השופט , שלא הקפיד, לדבריה, הקפדה יתרה בענייני פרוצדורה בכלל ובענייני בקשות לדחיית מועד בפרט. היא מצרפת לערעור דוגמאות מהליכים אחרים בהם נעתר השופט לבקשות לדחיית דיון ולהארכת מועד. המערערת מוסיפה וטוענת, כי כאשר עמד השופט ליתן פסק דין בתיקים אחרים בשל אי-מילוי החלטותיו עשה כן רק לאחר שהתריע וחזר והתריע על כוונתו לעשות כן. לפיכך, טוענת המערערת, כי התפנית הקיצונית בגישת בית המשפט יוצרת חשש ממשי למשוא פנים מצד השופט כלפי המערערת ומר גורה. המערערת מוסיפה וטוענת כי בתביעתה נגד המשיבה מנהל מר גורה למעשה את כל הליכי הגנתה של המשיבה ולפיכך קיימת השלכה ישירה למשוא הפנים כלפי מר גורה גם בתיק נשוא הערעור.

6.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות. בפי המערערת טענות מטענות שונות כלפי פסק הדין שניתן נגדה. מתגובת המשיבה עולה, כי המערערת ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובערכאה זו יתבררו טענות אלה לגופן. אין חולק, כי המערערת לא הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה במשך למעלה משנה מאז המועד בו נצטוותה לעשות כן ולמעלה משמונה חודשים מאז חלף המועד האחרון להגשתם. אין גם חולק, כי המערערת לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשתם של תצהירים אלה עד למועד בו נתבקשה התייחסותה המפורשת לאי-הגשתם. מבלי להביע לדעה לגוף ערעורה של המערערת לבית המשפט המחוזי (שנוסחו אינו מצוי בפני ממילא) די לי אם אציין, כי החלטה לדחות את תביעתה של המערערת עקב מחדליה אלה אינה מצביעה מניה וביה על משוא פנים לטובת מר גורה ולרעת המערערת. כפי שנקבע לא אחת, אין די בכך ששופט החליט החלטה שאינה לרוחו של צד זה או אחר כדי שניתן יהיה לומר כי אותו שופט גיבש דעה שתמנע ממנו מלעשות משפט צדק. דברים אלה, שנאמרו באשר להחלטות שופט באותו הליך יפים ביתר שאת גם למקרה שבפנינו בו מבקשת המערערת להקיש מהחלטת השופט בהליך אחד לגבי התנהגותו העתידית בהליך אחר. הכלל המנחה בית משפט זה בהידרשו לסוגיה של פסלות שופט הוא כי -

"לא רגישותו הסובייקטיבית והמיוחדת של המערער הא הקובעת לענין זה, אלא השאלה היא, האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט..." (ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, בעמ' 250).

המבחן לפסלות שופט מצוי בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. מבחן זה הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים בניהול המשפט ופורש על ידי בית משפט זה כ"אפשרות ממשית למשוא פנים" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח (3) 573; ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי , טרם פורסם). כאמור, לא מצאתי בטענות שבערעור ביסוס לקיומה של אפשרות כאמור.

7. הערעור נדחה.

המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.