בש"פ 1185/05 עבד מונם מנדלאוי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת דה-ליאו לוי ) אשר קיבל את ערר המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

ביום 23.1.05 הוגש כנגד העורר כתב אישום בו יוחסו לו מספר עבירות תעבורה. בכתב האישום נטען כי ביום 17.1.05 נהג העורר ברכב פרטי למרות שכשנתיים וחצי קודם לכן נגזר עליו עונש פסילה בן 9 שנים בגין גרימת מוות ברשלנות. בנוסף נטען בכתב האישום כי העורר נהג ללא תעודת ביטוח.

ביום 31.1.05 נערך דיון בעניינו של העורר בבית המשפט לתעבורה בנצרת. העורר הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ובית המשפט (סגן הנשיא ג' אזולאי ) הרשיעו על יסוד הודאתו. לאחר שנמסרה הכרעת הדין ביקש הסניגור לדחות את הטיעונים לעונש לצורך קבלת תסקיר משירות המבחן ובא-כוח המדינה לא התנגד לדחיה המבוקשת ובלבד שהעורר יישאר במעצר. לפיכך, דחה בית המשפט את הטיעון לעונש ליום 13.4.05 והורה על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן. כן הורה בית המשפט על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית אביו. לבקשת בא-כוח המדינה עוכב שחרורו של העורר ממעצר לצורך הגשת ערר.

בית המשפט המחוזי, אליו הוגש הערר, הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט עמד על המסוכנות הנשקפת מן העורר וציין כי ממעשיו של העורר נשקף זלזול בחוק ובהוראות בית המשפט. במצב דברים זה, סבר בית המשפט המחוזי, אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בית ויש להחזיקו מאחורי סורג ובריח עד לסיום משפטו. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בעררו וכן בדיון בפניי טען בא-כוח העורר כי בנסיבות הענין אין מקום להותיר את העורר במעצר שכן ניתן לנטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות השמתו במעצר בית מלא תחת פיקוח ותנאים מגבילים.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. בחודש מאי 2002 נשלל רשיונו של העורר לתשע שנים לאחר שהורשע בגרימת מוות ברשלנות. באותו ארוע גרם העורר למותה של תינוקת בת 18 חודש בעת שנסע לאחור. בנוסף לשלילת הרישיון הוטל על העורר עונש מאסר בפועל של 5 חודשים וכן מאסר על תנאי למשך שנה, שהוא בר-הפעלה בתיק זה. ארוע חמור זה והעונש שהוטל על העורר בגינו לא מנעו מן העורר לשוב ולנהוג ברכבו בניגוד להוראות בית המשפט, אשר התחשב בעורר ולא החמיר עימו בדינו. בא-כוח העורר טען אמנם כי העורר נהג ברכבו עקב נסיבות חריגות שהתעוררו אולם טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שאף הוסבר מה היו אותן נסיבות חריגות, ועל כן אין ניתן לקבל אותה. כך, במיוחד כאשר מנגד נטען על ידי בא-כוח המדינה כי קיים חשד לארוע נוסף של נהיגה תחת פסילה. בנסיבות אלו, וכן לנוכח עברו הפלילי הקודם של העורר, הכולל עבירות תעבורה רבות, נראה כי אין ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר באמצעות מעצר בית. העורר הוכיח את נכונותו להפר את צוויו של בית המשפט ובמצב הדברים העגום הקיים כיום בכבישי ישראל, אין מקום לשחרר את העורר כך שיתאפשר לו לשוב ולהפר צווי בית משפט ולנהוג ברכב תוך סיכון חיי אדם.

אשר על כן, הערר נדחה.