בש"פ 1186/03 צבי דרדיקמן נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לקבל לרישום ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי, בה נדחתה בקשה של המבקשים למחוק סעיף מתוך הכרעת דינו של בית המשפט.

בהכרעת הדין, זוכה הנאשם 1 מכל אשמה, והנאשם 2 זוכה מחלק מן האשמות שיוחסו לו. בסעיף 4(ח) להכרעת הדין התייחס בית המשפט למבקשים, וקבע כך:

"יוער כאן: צבי ו/או אורי (הם המבקשים – ע.ש.) לא הועמדו לדין בארץ, בגין מעורבותם במי מהפרשיות שיידונו להלן, עד תום ההליכים שבפניי. אולם, הצדדים מסכימים, כי השניים עמדו מאחורי מעשי דורון ולפיכך, לצורך הכרעת דין זו אניח, כי אכן אלו היו פני הדברים. נהיר, כי אין לראות בדברים אלו, משום הטלת דופי במי מהם, שהרי לא היו צד לדיון בפניי וממילא, לא ניתנה להם הזדמנות להגן על שמם הטוב"

יצויין, כי בית המשפט התייחס במקום אחר בהכרעת דינו למבקשים, אך בקשר להתייחסות זו לא הוגשה בקשת תיקון או מחיקה לבית משפט קמא.

בפתח הדברים, מתבקשת התייחסות לספק שהעלו המבקשים בדבר סמכותי, כרשם בית המשפט, להכריע בעניין זה. כבר נפסק כי "...רשם בית המשפט, הממונה, בין השאר, על עבודת המזכירות... הוא אשר יהא מוסמך להכריע, כל אימת שמתעוררת שאלה בדבר קיבולו כדין של הליך" (כב' השופט לוין בבש"א 3868/90, יעד אלקטריק – שירות וביצוע עבודות נ' לה טלבכניק אלקטריק ס.א., דינים עליון י' 263). לפיכך, עומדת לי הסמכות להכריע בעניין זה.

המבקשים פנו לבית משפט קמא בבקשה למחוק את סעיף 4(ח) מהכרעת דינו. לטענתם, עובר להגשת בקשת התיקון התברר להם כי לטענת המדינה אין זה נכון שהסכימה לאמור בסעיף 4(ח) הנ"ל. בבקשת התיקון בבית משפט קמא לא נקטה המדינה עמדה, והותירה את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט. כן ציינה בתגובתה לבקשה, כי לדעתה "סעיף 4(ח) להכרעת הדין מהווה הנחה דיונית, אותה הניח בית המשפט לצורך קביעת ממצאים שלא הוכחו במשפט". בהחלטתו בבקשת התיקון, אותה דחה, ציין בית המשפט כי ממהלך הדיונים ומסיכומי המדינה התקבל רושם שונה בדבר עמדתה לעניין מעורבותם של המבקשים, ומכל מקום הוסיף, כי מקובלים עליו דברי המדינה, "לפיהם האמור בסעיף 4(ח) להכרעת הדין הינו בגדר 'הנחה דיונית', הא ותו לא".

המבקשים מעוניינים לערער על החלטה זו. מזכירות בית המשפט סירבה לקבל את הערעור, נוכח ההלכה שנפסקה בבג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה , פ"ד נב(3) 721. המבקשים ערים למה שנפסק בהלכה האמורה, ומבקשים לאבחן אותה ביחס למקרה שבפניי. המדינה, אשר תגובתה נתבקשה, סבורה כי על יסוד הלכה זו אין מקום לקבל את הערעור לרישום.

בפרשת צירינסקי נקבע כי לעד במשפט פלילי, אשר לגביו נקבעו קביעות שליליות בהכרעת הדין, לא עומדת הזכות לערער על קביעות אלה. בדומה למקרה שבפניי, לא היתה שם מחלוקת כי העותר שם לא היה צד או בעל דין בהליך הפלילי. שני שופטי הרוב באותה פרשה, כב' השופטים דורנר וקדמי, קבעו כי בנסיבות העניין שבפניהם לא קמה זכות ערעור על פי הכלל, המאפשר בנסיבות מסויימות, גם למי שלא היה בעל דין פורמלי, לערער על הליך בו הכריע בית המשפט בזכויותיו, אם התקיימו שני תנאים עיקריים: (א) התקיים "הליך" בעניינו של המבקש, באופן שהלה היה בבחינת "בעל דין בפועל", גם אם לא היה צד פורמלי להליך (ב) הליך זה הסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות הופלדיאנית שלו (בש"פ 658/88, חסן נ' מדינת ישראל , פד"י מה(1) 670).

יסודותיו של כלל זה, קבעו שופטי הרוב, לא התקיימו בפרשת צירינסקי . בפסק הדין העיקרי שנכתב בפרשת צירינסקי , קבעה כב' השופטת דורנר כי הפגיעה בעותר שם הינה בבחינת פגיעה באינטרס, אשר "...אינה יכולה כשלעצמה להקנות לנפגע זכות ערעור, ואין בה כדי לשנות מן העיקרון של סופיות הדיון." בהמשך לכך העירה כב' השופטת דורנר כי "לעיתים עשויה הנמקת פסק-הדין לפגוע בזוכה פגיעה של ממש, אך עדיין לא תקום לו זכות ערעור בניסיון לשנותה, למשל, במצב שבו נאשם זוכה זיכוי מחמת הספק ולא זיכוי מוחלט".

על רקע קביעות אלה, קבעה כב' השופטת דורנר בפרשת צירינסקי כי:

"במקרה שלפנינו, לא נפגעה זכות "הופלדיאנית" של העותר - בין זכותו במובן "הצר", ובין חירות, כוח או חסינות הנתונים לו - ולפסק-הדין של בית-משפט השלום אין כל נפקות משפטית-אופרטיבית לגביו. שכן, פסק-הדין לא שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו. אשר-על-כן, אין בדברים שנאמרו בפסק- הדין כדי להקנות לעותר זכות ערעור".

כך הוא גם במקרה שבפניי. בהליך הפלילי העיקרי בבית משפט קמא לא התנהל הליך בעניינם של המבקשים. המבקשים לא היו צד להליך, בין צד פורמלי, ובין צד "בפועל". בית המשפט לא קבע כל קביעה המשנה זכויות או חובות של המבקשים. אכן, בהחלטה שלא לתקן את פסק הדין, אף הבהיר בית המשפט מפורשות כי כל שנקבע ביחס למבקשים הינו בגדר הנחה דיונית. החלטה זו הינה החלטה רשמית של בית המשפט המבהירה את פסק דינו, וממילא יש לקרוא את פסק הדין ביחד עם האמור בה. מכך עולה, כי לא נקבע ביחס למבקשים ממצא אפילו כחלק מן ההנמקה שבפסק הדין. בשל כך, חלה ההלכה שנפסקה בעניין צירינסקי על העניין שבפניי, ואף מקל וחומר.

המסקנה העולה מן הדברים, לפיה לא עומדת למבקשים זכות ערעור, נתמכת גם בדבריו של כב' הנשיא ברק בפרשת חסן , המדגימים מתי לא תקום זכות ערעור אגב הליך פלילי:

"כך, למשל, כאשר שופט קובע בפסק דין פלילי, כי הנאשם לא ביצע את העבירה מיוחסת לו וכי העבירה בוצעה על ידי פלוני, אותו פלוני אינו צד להליך הפלילי. לא קיים סכסוך בינו לבין המדינה. אין הוא יכול לערער על פסק דינו של השופט ביחס אליו"

(בעמוד 694).

אף דברים אלה חלים במקרה שבפניי מקל וחומר, שכן במקרה זה לא נקבע כממצא כי המבקשים ביצעו עבירה פלילית, וכל שנקבע הוא הנחה דיונית לעניין זה. ממילא לא עומדת למבקשים זכות ערעור ביחס להכרעת דינו של בית משפט קמא.

המבקשים מנסים לאבחן את פסק הדין האמור ממה שנפסק בעניין צירינסקי . הם אינם חולקים על כך שאינם בעלי דין בהליך נשוא בקשתם. עם זאת, לטענתם בניגוד לפרשת צירינסקי , הם כלל לא הוזמנו להעיד, ומכל מקום, לא מתקיים בענייננו השיקול, עליו הוצבע בעניין צירינסקי , ולפיו הפגיעה בשם הטוב הינה תוצאה הכרחית של דחיית גירסתם. ברם, שיקולים אלה לא עמדו ביסוד החלטת בית המשפט בעניין צירינסקי שלא להכיר בזכות ערעור. אי ההכרה בזכות ערעור נבעה מהעדר פגיעה בזכות הופלדיאנית של העותר שם, ומהעדר מעמד שלו, כבעל דין פורמלי או "בפועל". זהו המצב גם במקרה שבפניי. לכן, ניסיון זה לאבחן את פסק הדין בעניין צירינסקי

אינו יכול לעמוד.

באופן דומה, הטענה של המבקשים שטעות נפלה מלפני בית משפט קמא בעניין שבמחלוקת, וכי גם המדינה מסכימה לכך, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכות הערעור. אכן, גם העותר בפרשת צירינסקי טען כי נפלה טעות לעניין זה, ואף שם סברה המדינה כי לגופו של עניין יש ממש בטענה. ההכרעה בעניין אי קיומה של זכות הערעור שם היתה ללא קשר לקיומה של טעות, ומה גם שאף שופטי הרוב באותה פרשה קבעו כי קביעות שונות בעניינו של העותר שם היו מיותרות ובלתי נחוצות.

בהתאם להלכת צירינסקי , אין למבקשים מעמד לתקוף את פסק דינה של הערכאה הקודמת. לפיכך, אני דוחה את הבקשה לאפשר פתיחת ערעור בהליך זה.